על "הנאמר במקורות" כלפי נקמה
- ד"ר שחם גבע
- 12 בינו׳
- זמן קריאה 5 דקות
רבים הקולות במחזותינו המבקשים לקבוע נחרצות מה היא עמדתה של היהדות כלפי נקמה. בראיון שזכה להדים רבים טען הרב משה ליכטנשטיין לאחרונה כי "היהדות אינה מאמינה באלימות ובנקמה". כמו כן, במדור הדעות של 'הארץ' התפרסם לפני זמן מה מאמר דעה נפלא שנכתב על ידי פרופ' מירון ח. איזקסון וכותרתו: "נקמה הפכה למוטיבציה מובילה של השלטון. האם זוכרים שם את הנאמר במקורות?"
במאמרו סקר איזקסון טענות מוסריות שונות לגבי נקמה בהתחשב במקומה ההולך וגובר בחברה הישראלית שלאחר אירועי השבעה באוקטובר. "הנקמה הפכה למוטיבציה מובילה בחיינו הציבוריים", סיכם. בעיקר ביקש איזקסון לטעון כי פעולותיה של מדינת ישראל ושל העומדים בראשה כמו מתעלמות מהיחס השלילי שהעניקו המקורות היהודיים לנקמה. כך לדברי איזקסון: "האיסור במקורות, שמופיע בספר ויקרא ברור ונחרץ... נקודת המוצא של הפסוק היא המשפט המצוטט רבות (אך בדרך כלל באופן חלקי) 'ואהבת לרעך כמוך', שהרי כולנו עומדים יחד לפני הבורא". "מצער", טען איזקסון, "שגם השותפים לשלטון המקיימים בחייהם את ההלכה אינם מבררים די הצורך בתודעתם עד כמה הנקמה והנטירה שותפות להחלטותיהם ולתמיכתם כמעט בכל הצעה קיצונית".
במובן מסוים איזקסון הצטרף בכך לרבים אחרים שאירועי הדמים האקטואליים הובילו אותם לקבוע מה היא עמדת המקורות, כלומר עמדת המסורת היהודית, כלפי הנקמה. הרב ליכטנשטיין ראה בכך "עיוות של היהדות", ולפני כמה שנים אף כינה זאת: "נטע זר ביהדות". בדומה לו טען לפני זמן מה גם ד"ר תומר פרסיקו כי, "מי שתומך בנקמה לא מבין נכון את המקורות". בבמה זו טען בדומה מיכאל מנקין כי כמו הרצון בהון ובשליטה, כך גם הנקמה היא: "רגש שאלפי שנות יהדות התנגדו לו". הגדיל וטען לאחרונה ויושב ראש הכנסת לשעבר, אברום בורג, כי "חכמי ישראל עשו הכל כדי להרחיק את הנקמה ושפיכות הדמים מידם של היהודים".
מצב זה בו אנשי רוח, חוקרים, פוליטיקאים, אנשי צבא ודת מבקשים להשפיע על המעשה הפוליטי בעזרת מקורות היהדות – בוודאי ייחודי הוא למדינת ישראל, ולרצון המלווה את הציונות מלכתחילה להיות לא רק עוד מדינה, אלא מדינה בעלת צביון מוסרי יהודי.
ביודעין או שלא, מכובדים אלו הצטרפו בפועל דווקא למחזיקי העמדה השנייה, המבקשים להצדיק את תמיכתם המוסרית בנקמה על ידי אמירה חד-משמעית הפוכה: מקורות היהדות תומכים בנקמה. כך למשל טען ח"כ צבי סוכות מעל במת הכנסת בספטמבר האחרון כי, "כל מי שלמד פעם תורה או גמרא יודע שנקמה זה ערך משמעותי וגדול ביהדות... אבל לא עליתי לפה כדי ללמד אתכם יהדות. למרות שאולי כדאי... אלו המקורות... וכן, נקמה זה חלק מהיהדות". לדידם, תמיכת המקורות היהודיים בנקמה ברורה לכל בר דעת.
על אף מסקנתם ההפוכה, אלו ואלו – לפחות רטורית – מחזיקים בעמדה שלפיה ניתן לקבוע ולומר מה היא עמדת מקורות היהדות כלפי נקמה. לא פחות מכך, הם מבקשים כי נלמד ממקורות אלו גם על המעשה המוסרי הראוי"כאן ועכשיו". מצב זה בו אנשי רוח, חוקרים, פוליטיקאים, אנשי צבא ודת מבקשים להשפיע על המעשה הפוליטי בעזרת מקורות היהדות – בוודאי ייחודי הוא למדינת ישראל, ולרצון המלווה את הציונות מלכתחילה להיות לא רק עוד מדינה, אלא מדינה בעלת צביון מוסרי יהודי. מקרה זה של הנקמה מבטא באופן ברור את המורכבות שבשאיפה זו, ובייחוד את הקושי לקבוע מה היא עמדת היהדות לגבי שאלה מוסרית כזו או אחרת וכיצד ליישמה בפועל.
סוכות ציטט להוכחת דבריו את לשון המזמור, "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע" (תהילים נח, יא). לעומתו, מתנגדי הנקמה על בסיס מקורות היהדות יוכלו בוודאי לצטט את הרמב"ם אשר הגדיר את נקמה, "דעה רעה היא עד מאד" (הלכות דעות ז, ז), או את ר' בחיי בן פקודה אשר הגדיר את הנקם כחלק מ"הלאוין שבחובת הלבבות" (חובת הלבבות, הקדמה). אבל הבחירה של שני הצדדים בוויכוח, כשמה כן היא – בחירה. זו בחירה במקורות המאששים את עמדתם והתעלמות או פירוש מחודש לאלו הנוגדים אותה.
כך, למשל, ביסס איזקסון את עמדתו על קריאה חד-משמעית של לשון הציווי "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר" (ויקרא יט, יח). האיסור כך אמר - ברור ונחרץ, תוך שהוא מביע פליאה על אלו בשלטון אשר מקיימים את ההלכה וכמו שוכחים את ציוויה. כפי שנראה להלן, יש אשר הסיקו גם מפסוק זה מסקנות הפוכות ונחרצות לא פחות. יתר על כן, חשוב ככל שיהיה ספר ויקרא, יש ומלשון הפסוק עולה אמירה ערכית ברורה כלפי נקמה, אך זו היא רק עמדה אחת שאותה נמצא במקורותינו, ובוודאי לא היחידה. הפסוק שהציג סוכות הוא דוגמה לכך. לחלופין, היה זה אלוהים בכבודו ובעצמו אשר הזהיר כי כל הפוגע בקין, "שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם" (בראשית ד, טו). את הציטוט הזה הדהד לא פחות מאשר שר הביטחון הישראלי, ישראל כ"ץ, עת איים על החות'ים בתימן, "מי שפוגע בנו – ייפגע שבעתיים". נדמה כי זכר השר את הנאמר במקורות וגם השתמש בהם כדי להצדיק את הפצצות אשר הוטלו.
על כך יש להוסיף, כי במסורת היהודית, לעתים אף ציוויים חד משמעיים מתפרשים כמוגבלים בחלותם. כך, הציווי "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ" שנשמע מוחלט בדרישתו זכה להרחבות ופירושים שונים לאורך השנים. תומכי הנקמה, אשר יבקשו לענות לאיזקסון, יוכלו בוודאי להיתלות בלשון חז"ל במדרש בראשית רבה אשר שם בפי אלוהים את החידוד הבא:
אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי כָּתַבְתִּי בַּתּוֹרָה, "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ", אֲבָל נוֹקֵם וְנוֹטֵר אֲנִי לאומות העולם, "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית רבה, נה).
לפיכך, אנו נותרים נבוכים אל מול הרצון לדעת מה היא עמדתה של היהדות כלפי נקמה, וכיצד הדבר אמור להנחות אותנו לפעול בימים האלו ובזמן הזה. לא אתיימר לטעון כי טעו המכובדים השונים בפרשנותם לפסוקי המקרא, או כי טעה חבר כנסת כזה או אחר בפרשנותו למזמור תהילים או לאמירה תלמודית מסוימת. הבעיה הניצבת בפנינו איננה הפרשנות או הוויכוח, שכן זו היא ליבת התרבות היהודית מימי קדם – ובפועל גם ליבת החברה הדמוקרטית המתווכחת על הראוי והמוסרי. לטעמי, הבעיה היא במחשבה כי ישנה עמדה חד-משמעית למקורות היהדות כלפי נקמה – וכי הקורא בהם באופן שונה, כמו שוכח במקרה הטוב את מקורותיו, או שאינו בקיא מספיק. מאיר כהנא, שתמיכתו בנקמה על בסיס מקורות היהדות ידועה היא, צעד מעבר לכך ואף האשים לא פעם את מתנגדי הנקמה בכפירה ובהתבוללות ערכית וראה בהם "מתייוונים" אשר שכחו את זהותם. כמו כן, בשיר בשם "תפילה על המוסר", אשר התפרסם עוד באוקטובר 2023, פנתה המשוררת בינה פינקלשטיין אל "אֵל אֱלֹהֵי הַנָּקָם" וביקשה ממנו לפקוח את עיניהם של אלו אשר התעוורו לאור מחשבות "זרות ומיותרות". להבדיל, הלוא הרב ליכטנשטיין טען כי דווקא אידיאולוגיית הנקמה שהציג כהנא היא עיוות ונטע זר.
עלינו לשאול שאלה אחרת: לא מה אומרים מקורות היהדות על הנקמה, אלא אילו יהודים אנחנו רוצים להיות.
עשרות שנים לפני כן, עת התנהל הוויכוח ביישוב היהודי כלפי מדיניות "ההבלגה" של היישוב, התרעם ברל כצנלסון על אלו שראו בנקמה תגובה ראויה למעשי הטרור שבפרעות תרצ"ו-תרצ"ט. בעיניו היו אלו דווקא תומכי הנקם אשר שכחו זהותם היהודית ואימצו את דרכי פעולתו של המופתי. "התבוללות מופתאית" כינה זאת בלשונו. בדומה הוציאה באותם הימים גם הוציאה גם הרבנות הראשית כרוז בו קראה בשם התורה שלא ללמוד מדרך "רשעי הגויים" ולהימנע מ"מחשבת פיגול, מחשבת נקם… חלילה, לשום אחד מאיתנו לחלל את מוסר היהדות".
אלו מתבוללים, ואלו מתייוונים, אלו שכחו את המקורות ואלו אינם מבינים אותם. כל זאת מלמדנו כי הוויכוח המוסרי כלפי נקמה, אשר כמנהגנו היה בימינו לוויכוח פוליטי – איננו דבר חדש, ואולי גם איננו וויכוח שניתן לפתור באמירה חד-משמעית. ייתכן אפוא כי עלינו לשאול שאלה אחרת: לא מה אומרים מקורות היהדות על הנקמה, אלא אילו יהודים אנחנו רוצים להיות.
ד"ר שחם גבע הוא מרצה למקרא ותרבות ישראל במכללת סמינר הקיבוצים, ומורה לתנ"ך והיסטוריה בתיכון גימנסיה עברית 'הרצליה' בתל-אביב יפו. במחקריו עוסק בפרשנות הציונית למקרא ובהשלכותיה המוסריות.