קולות השופר: חשבון נפש לאחר שנתיים של מלחמה

בהלכות תשובה (ג, ד) הרמב"ם כותב: 

"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והיטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".

הרמב"ם דוחה בדבריו מגוון הסברים מיתיים ומיסטיים המתארים את תקיעות השופר כמכוונות אל כוח חיצוני או כחלק מטקס קוסמי. במקום זאת, הוא מתעקש שהתקיעות פונות אל ליבנו ולמחשבתנו. לשיטתו, השופר מחולל תהליך פסיכולוגי פנימי של חשבון נפש. נמצא אפוא כי יש ניגוד חריף בין שופר ראש השנה ובין תקיעות השופר של יהושע בקרב על יריחו. האחד הוא שופר של התבוננות פנימית בעוד השני הוא שופר של מיליטריזם וכיבוש. שופרו של יהושע ממוטט את החומות החיצוניות והפיזיות של יריחו בעוד תקיעת השופר של ראש השנה פורצת את החומות הפנימיות והרוחניות של ליבנו ומחשבתנו.

השנה, הניגוד נוקב במיוחד.

הרי במשך שנתיים אנו מנהלים בעזה מסע הרס וחורבן כעין מסעו של יהושע בן נון: ממוטטים חומה אחר חומה, בית אחר בית וחיים אחר חיים, ונכשלים בפתיחת ליבנו ומחשבתנו — מצפוננו — למציאות ולתוצאות של הקולות הרועמים של מטוסי הקרב שלנו ופצצותיהם המרסקות.

אני רועד כשאני כותב מילים אלה על עמי ועל ארצי. מה קרה לנו? האם אנחנו אותו עם בעל המאפיינים המבחינים שזיהה התלמוד - רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים — רחמנים בני רחמנים? כיצד עולים מעשינו בקנה אחד עם המסורת היהודית? איך הדרדרנו לגרימת רעב ולהרעבה? כיצד הגענו לכך שאנו טובחים והורגים יום אחר יום? האם אנו מעדיפים כעת מלחמה אינסופית על פדיון שבויים? האין הרמב"ם מלמד אותנו, "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים"? 

עלינו לתקוע בשופר בכוונה חדשה על מנת לנפץ את חומות ההכחשה שבנינו סביבנו, על מנת להתעורר משאננותנו ומאדישותנו, על מנת לעורר את עצמנו מההשלמה שלנו עם הסיפור המסויט שבתוכו אנו שבויים.

מאז ההתקפות הרצחניות של חמאס ב-7 באוקטובר, הזעם והטראומה מכים אותנו בעיוורון. איננו מסוגלים לראות מה עשו ידינו, איננו יכולים לשמוע את הזעקות והייאוש של החפים מפשע, של הילדים, ואיננו מסוגלים להרגיש את כאבו של האחר. קולות השופר נועדו לחדור לנפשנו, לעורר את רוחנו ולחדור אל מצפוננו. כפי שהצהיר באומץ הרב משה אביגדור עמיאל (רבה הראשי של תל אביב 1936 - 1945), "השופר זהו המצפון האנושי, המצפון של צלם-האלקים שבאדם" (מועדים - ימים נוראים, עמ' 145). ולכן כעת עלינו לתקוע בשופר בכוונה חדשה על מנת לנפץ את חומות ההכחשה שבנינו סביבנו, על מנת להתעורר משאננותנו ומאדישותנו, על מנת לעורר את עצמנו מההשלמה שלנו עם הסיפור המסויט שבתוכו אנו שבויים.

אנו תוקעים בשופר כעת כי הגיע הזמן לזעוק ולהכריז: זו אינה מלחמה צודקת. למעשה, אם למדנו משהו ממלחמה זו, הרי זה שהמושג "מלחמה צודקת" עצמו אינו אלא אבסורד ופלפול סופיסטי. לעיתים מלחמה נחוצה, אולם ספק אם אי פעם היא צודקת או מוסרית. ומול השתיקה החרישית של הרבנים ומנהיגי הקהילה שלנו, הגיע הזמן להכיר בכך שאנו שגינו. כעת, עלינו להרים את קולנו המועצם בשופר ולדרוש את הפסקת האלימות ואת החורבן המבוצע בשמנו. הגיע הזמן להיטיב דרכינו ומעללינו ולעזוב את דרכנו הרעה. השופר קורא לנו לתשובה, לחזרה לעקרונותינו ולערכינו, לחזרה לעצמנו - ליהודיות הרחמנית. עלינו לתבוע מחדש ולגאול אותה מההשחתה שחלה בה על ידי מעשינו ועמדותינו. הרב סולובייצ'יק סיפר שכאשר סבו, ר' חיים מבריסק, נשאל מה תפקידו של רב, הוא השיב: "לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד עניים ולהציל עשוק מיד עושקו" (איש ההלכה, עמ' 80). זו מהותה של היהדות שהשופר מבשר. זו מהותה של היהדות המשתקפת בהפטרה שאנו קוראים בבוקרו של יום הכיפורים. זו היהדות שבה עלינו לדבוק.

אנו יכולים להתחיל את התהליך השנה על ידי אמירת תפילת "על חטא" מיוחדת המכירה בחטאינו  ובחוסר המעש שלנו; על ידי דרישה לסיום המלחמה והתחייבות ל"תוכנית מרשל יהודית" לעזה כמעשה ריפוי של כפרה ותיקון.

אולם, חזרה כזו לבדה אינה מספקת ואינה שלמה; זה לא רק עלינו ואפילו לא בעיקר עלינו. התשובה שלנו חייבת לכלול מאמץ כן לחיבור לשכנינו הפלסטינים כשווים. כדי לשחזר את האנושיות שלנו נצטרך להכיר באנושיותם. לפני זמן רב לימד הבעל שם טוב שהרע יכול להיעשות כסא לטוב. במצבנו, המשבר שנוצר על ידי מלחמתנו הנוראית חייב כעת להפוך לקרש קפיצה למאמץ מחודש לרדיפת שלום. איננו יכולים לאפשר לעצמנו לשקוע בייאוש כשיש צורך אמיתי להיאבק למען שלום ושוויון. מתוך החשיכה הרגעית, אנו יכולים להוליד קרן אור, זיק של תקווה. זו התקווה החיונית לכל מסע מחודש למען שלום. וזו התקווה שיש ב-DNA של פלסטינים ויהודים כאחד.

כפי שמחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני, אמר פעם: "אנו הפלסטינים סובלים ממחלה חשוכת מרפא הנקראת תקווה". בדומה לכך, הרב שג"ר כתב, "['התקווה'] אינו המנון של עם שנגאל, אלא של עם המצפה לגאולתו ואת ציפייתו זו הוא מנציח בזמן הנגאל עצמו" (ביום ההוא: דרשות ומאמרים למועדי אייר, עמ' 216).

תקווה פלסטינית. תקווה יהודית. תקווה משותפת. השראה לפעולה. אנו, יהודי התפוצות, חייבים להצטרף למאמץ הציבורי הזה כדי לשנות את המציאות ולהעביר את עמנו מקצה התהום אל עבר הכרה הדדית ופיוס סופי. אנו יכולים להתחיל את התהליך השנה על ידי אמירת תפילת "על חטא" מיוחדת המכירה בחטאינו  ובחוסר המעש שלנו; על ידי דרישה לסיום המלחמה והתחייבות ל"תוכנית מרשל יהודית" לעזה כמעשה ריפוי של כפרה ותיקון. ראש השנה מביע מסר של תשובה אוניברסלית ומבשר בכך את הפוטנציאל האנושי לשינוי, תכונה שלאורך הדורות חיזקה את ההישרדות היהודית. 

יהי רצון שתקיעת השופר תעורר את האפשרות הטמונה בנו לשינוי מהפכני, ושהתקווה ששני העמים מתאפיינים בה תמריץ ותעורר רדיפה מחודשת אחר השלום.

*גירסה אחרת של המאמר עתידה לראות אור לאחר החג ב"הארץ" באנגלית.

---

הרב חיים סיידלר-פלר שימש כמנהל של "הלל" באוניברסיטת UCLA במשך חמישים שנה. הוא חבר סגל במכון שלום הרטמן וחברי פעיל בשמאל האמוני - ארה"ב.

---