רעיון הזיכרון עומד במרכז הקשר שבין אלוהים לאדם בכלל ולעם ישראל בפרט. מטרתו להנציח את אירועי העבר: הקשת באה להזכיר את הברית של אלוהים עם האדם אחרי המבול, גאולת מצרים מתרחשת כי אלוהים זוכר את הברית שלו עם האבות, מצוות השבת מעוצבת כזיכרון למעשה בראשית ולעבדות מצרים, חג הפסח כזכר ליציאת מצרים.
באופן טבעי, זיכרון מתרחש בכוח המחשבה, בתוך הלב, אבל התורה דואגת שנעשה מעשים ממשיים כדי לזכור. נשמור את השבת – כזכר למעשה בראשית וכזכר ליציאת מצרים. נספר לבנים ולבנות את סיפור יציאת מצרים כחלק מהסיפור הגאולה של עם ישראל שעובר מדור לדור.
רוב המצוות הקשורות לזיכרון הן מצוות שמזכירות אירועים שמחים שקרו לעם ישראל. אבל זכירת מעשה עמלק היא מצווה בה אנו אמורים לזכור אירוע רע שקרה לעם שלנו. בנוסף, זו מצווה שלא רק מסתפקת באפשרות של זיכרון כללי, באמצעות קריאת הפרשה בתורה, סיפור או אמירה, אלא מלווה במעשה שלא לחלוטין ברור מה הוא דורש מאיתנו: האם יש למחות את בני העם העמלקי או שיש למחות את זכר המעשים שלהם?
לכל אחת משתי האפשרויות תהיינה השלכות על הרלוונטיות של קיום המצווה בימינו.
מלחמה אלוהית או אנושית?
חוסר הבהירות ביחס למצווה זו עולה כבר מההבדלים בין סיפור המעשה בספר שמות, רגע לפני קבלת התורה, לבין תיאורו מחדש בנאום המצוות של משה, בחומש דברים.
הפסוקים בספר שמות מתארים מלחמה של עמלק בעם ישראל: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם־יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז, ח). עמלק יוזם מלחמה עם ישראל, עם ישראל מגיב למלחמה הזו ומנצח בה בזכות אמונתו: "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת־עֲמָלֵ֥ק וְאֶת־עַמּוֹ לְפִי־חָרֶב" (שם יג). בסיום המלחמה מצווה ה' את משה: "כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי־מָחֹה אֶמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם... מִלְחָמָה לַה' בַּֽעֲמָלֵק, מִדֹּר דֹּר" (שם יד-טו). נראה אפוא כי המלחמה שעמלק יוזם כנגד עם ישראל גוררת בעקבותיה מלחמה של ה' בעמלק בכל דור, בעוד שמבחינת עם ישראל הסיפור לכאורה נגמר.
אלה המכתתים את חרבותיהם לאיתים, המאמצים את ליבם לבטוח בכוחות הרוח והמוסר, שהחרב לא תדעם ולא תשיגם - את אלה ישנא (עמלק) שנאת מוות ובוז יבוז להם. בנציגי השלום וכבוד האדם יראה אך מלעיגים על עקרונותיו, אויביו היחידים המחישים את מפלתו.
אלא שבספר דברים, אנחנו מצווים לא רק לזכור את המלחמה הזו, אלא גם נדרשים לעשות מעשים משלנו כנגד מציאות העם העמלקי בעולם. מלחמת ה' בעמלק מדור דור הופכת למצווה עבורנו - עלינו למחות את זכר עמלק מתחת השמים: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם… וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל־אֹיְבֶיךָ… תִּמְחֶה אֶת־זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יז-יט).
מהשוואת שני המקורות, בשמות ובדברים, עולות שאלות על ההבדלים במצווה ובניסוחה, אבל ביטוי אחד חוזר בשניהם: "זכר עמלק". הביטוי הזה מרמז לכך שהדבר שאותו יש למחות הוא הזיכרון של עמלק. מה המשמעות של מחיית זכר עמלק? מה עלינו לעשות באופן מעשי כדי למחות את הזכר של עמלק?
בין החרב לרוח
בניגוד לעמדה המחפשת בכל דור את העמלק שאותו עם ישראל צריך למחות, הרש"ר הירש מציע קריאה שונה ומיוחדת למצווה זו, כאשר הוא מפרש את הפסוקים בשמות ובדברים כיחידה אחת. לפי פירושו, מצוות מחיית עמלק היא מצווה מוסרית שעומדת ביסוד העמדה הרוחנית של עם ישראל כמקיים את דבר ה' בעולם.
הרש"ר הירש מסביר מהי התכונה המרכזית שמייצג עמלק העומדת כנגד העקרונות המוסריים שעליהם מושתתת החברה האנושית בכלל ועם ישראל בפרט:
"לפנים, בשעה ששרו של עשיו נאבק בלילה עם יעקב, אביהם של ישראל… עברו לפני עיני יעקב כל גלגולי המאבק, שצאצאי עשיו עתידים להביא על זרע יעקב במאות שנות הלילה של תולדות העם, וכן הנצחון הסופי שיבשר לעולם כי ה' אחד ושמו אחד. וכן היה בשעת מסע ישראל לקראת עצמאותו הלאומית: נכדו של עשיו, עמלק, היה העם הראשון והיחיד אשר תקף את נכדי יעקב ונלחם עמהם, מבלי שהללו התגרו בו ואיימו עליו.
כוח אלים זה המבקש תהילה - הוא הראשון והאחרון בין אויבי אושרו של אדם ומלכות שמים עלי אדמות. עוצמת פרעה, המבקשת את טובת עצמה, יש לה עוד עניין לקיים בחיים את עובדי הפרך המשועבדים לה, והיא אף עשויה להיות שוחרת חירות, אם זו משרתת את עניינה. חרבו של עמלק, המבקש תהילה, אין לה מנוחה כל עוד פועם ליבה של נפש אחת בת - חורין, שלא הכניעה את עצמה לפניה… שהאושר מקנן בה - ולב יושביה לא נמוג מפני עוצמתה.
עמים השווים לו בכוח ובנשק - את אלה לא ישנא עמלק… יילחם בהם תוך הידור פניהם, באשר הם יודעים להעריכו, ועקרונותיו - עקרונותיהם. אולם אלה המכתתים את חרבותיהם לאיתים, המאמצים את ליבם לבטוח בכוחות הרוח והמוסר, שהחרב לא תדעם ולא תשיגם - את אלה ישנא שנאת מוות ובוז יבוז להם. בנציגי השלום וכבוד האדם יראה אך מלעיגים על עקרונותיו, אויביו היחידים המחישים את מפלתו. בתחושה מובהקת, הבאה מכוחה של שנאה… בא לרמוס את נושא דבר הרוח, המוסר, השלום וכבוד האדם - מיד עם עלייתו הראשונה על במת ההיסטוריה של העמים". (רש"ר הירש, שמות, יז, ח).
התכונות המרכזיות שמייחס הרש"ר הירש לעמלק הן תאוות הכבוד, אהבת הכח והרצון להעביר מן העולם כל עמדה שסוברת שיש אפשרות לנצח במאבק בדרכים אחרות: בכוחם של רוח האדם, מוסר ודעת אלוהים.
כדי להדגיש את הפער בין המוסריות הנדרשת מעם ישראל למול ההתנהלות של עמלק, מציבה התורה בפרשיה שמקדימה את מצוות מחיית עמלק את מצוות מידות ומשקולות:
"אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ, לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל־עֹשֵׂה אֵלֶּה, כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל" (דברים כה, טו-טז).
על סמיכות פרשיות זו כותב הרש"ר הירש כך:
"המצוה הקודמת השלימה את ציור התמונה האידיאלית של ישראל: זה הוא עם המתרחק מכל "עָוֶל", מכל ניצול לרעה של עליונות אדם על חברו, אפילו אין זו אלא עליונות לשעה (עוֹל). בני העם הזה לא ינצלו לרעה את אימון האדם בחברו, שבלעדיו אין בני אדם יכולים לחיות בחברה אחת. הם חדורי אמונה שה' הוא אלוהיהם רק אם הם נרתעים ויראים מכל עוול כלפי בריותיו, ומכאן נובע צדק ויושר ללא רבב במשא ומתן בין אדם לחברו. אלה היו הקווים האחרונים שהתורה ציירה בהם את תמונת האופי של העם הנקרא על שמה ומודרך על ידיה. באופי הלאומי של העם הזה יאירו הקווים של השתתפות ברגשות אחרים, של התחשבות, נדיבות וגמילות חסד עם כל חי, והפרקים האחרונים של תורת ה' מזהירים על כך פעמים אחדות. עם זה יהיה מוכן בכל עת להביא אושר ולא יהיה מסוגל לגרום צער…" (רש"ר הירש, דברים, כה, יז).
בפירושו מלמד אותנו הרש"ר הירש שדווקא מצווה שנתפסת בעיננו כמצווה שולית הופכת למצווה המביאה לידי ביטוי את מהותו של עם ישראל: עם שנרתע מכל מעשה שיוכל להיחשב כעוול כלפי מישהו מהציבור. עם שמקפיד על ניהול משא ומתן הוגן עם כל בריה.
נראה אפוא מפירוש הרש"ר הירש שמצוות מחיית זכר עמלק היא מצווה מוסרית. עלינו לזכור כיצד בני אנוש לא אמורים להתנהג, מה המעשים שהם מחוץ לגבולות מערכת היחסים בין אדם לרעהו, וכנגד אילו מעשים יש למחות באופן אקטיבי. זיכרו של עמלק לא שייך לעם מסוים אלא לתופעות חברתיות המהללות את השימוש בכח הזרוע כפתרון לכל מחלוקת, ומבכרות אותו על פני האפשרות להשיג פתרונות באמצעות של שיח, כבוד וחיפוש אחר המשותף ולא המפריד.
ומכאן ממשיך הרש"ר הירש בפירושו ומסביר את סמיכות הפרשיות:
"אחרי שהוטל על ישראל תפקיד חובתו, הרי הוא עולה עתה אל ארץ התורה על מנת לקיים שם את מצוותיה. משום כך התורה חוזרת ומזכירה לו עתה את הניגוד הזה לעצם מהותו, לבל ישכח אותו לעולם. בתיאור הפרטים של הופעת עמלק היא מבהירה לו את הניגוד הזה לייעודו; אלא ששם נאמר שהמאבק עם עקרונו של עמלק עד לאובדנו הגמור הוא תוכן כל ההנהגה ההיסטורית של ה' עלי אדמות, ואילו כאן נדרש ישראל לראות את עצמו כמכשיר המשתתף במלחמת ה' בעמלק. זר הדפנה של תהילת עמלק מטעה את בני האדם ומסנוור אותם בזוהרו. העלה האחרון יישור מן הזר הזה כאשר תתמוטט עוצמת עמלק - לא על ידי חרב שהיא חזקה מחרבו, אלא על ידי עוצמה הנשואה רק בכח ה' והמושתתת רק על נאמנות מילוי החובה כלפי תורת המוסר של ה'". (רש"ר הירש, דברים, כה, יז).
הרש"ר הירש מדגיש בדבריו שני עקרונות מרכזיים:
א. המאבק בעמלק הוא מאבק על כח המנוגד בכל מהותו לעם ישראל.
ב. כח העוצמה של עם ישראל תלוי במסירותו לה', ומבוסס על רוח האדם, על חרות האדם ועל כבוד הבריות, בניגוד לכח העוצמה של עמלק המבוסס על כח הזרוע, כח שלמצער יש בו להלהיב את ההמון בזוהרו.
ממאבק בעם למאבק בדרך
נראה אפוא מפירושו שמצוות מחיית זכר עמלק היא מצווה מוסרית. עלינו לזכור כיצד בני אנוש לא אמורים להתנהג, מה המעשים שהם מחוץ לגבולות מערכת היחסים בין אדם לרעהו, וכנגד אילו מעשים יש למחות באופן אקטיבי. זיכרו של עמלק לא שייך לעם מסוים אלא לתופעות חברתיות המהללות את השימוש בכח הזרוע כפתרון לכל מחלוקת, ומבכרות אותו על פני האפשרות להשיג פתרונות באמצעות של שיח, כבוד וחיפוש אחר המשותף ולא המפריד.
כדברי הרש"ר הירש:
ממשלתו של עמלק בעולם תמוט לנצח נצחים - רק בזמן שתורת המוסר האלוהית תיעשה למידה היחידה לכל דבר קטן וגדול, והכרת המוסר תגדל בעולם ביחס שווה, ולא הפוך, אל הגדולה והעוצמה" (רש"ר הירש, שמות, יז, יד).
בימים אלו, בהם הרוע נחשף במלוא אכזריותו, בהם אחינו אחיותינו נמצאים במנהרות חשוכות בשל הרוע המתפרץ, ראוי לנו לזכור שמחיית עמלק מתחילה בכך שנבחר לא לנהוג בדרכי עמלק, אלא נשמור על צלם אלוהים שבנו, שנדע לבחור ולכתת חרבותינו לאתים, ושנבין שזו הבחירה הנכונה בתורת המוסר האלוהית.
הרבנית שלומית פלינט נשואה לשמוליק ואמא לחמישה ילדים, מתגוררת בירוחם, מלמדת תורה במדרשת באר ובמסגרות לימוד נוספות, מוסמכת לרבנות.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.