top of page
  • תמונת הסופר/תאריאל שורץ

אין אורות במלחמה: נחוצה לנו שפה דתית אחרת


 


מה תפקידו של השיח הדתי בזמן מלחמה? אם לשפוט על פי המצב הנוכחי, השיח הדתי פועל במקרים רבים כדי להאיר את המלחמה באור אידיאלי ומבקש לראות בה תופעה חיובית המקדמת את העולם. במקום השלום, שעליו חז"ל אמרו "שאין כלי מחזיק ברכה אלא שלום", ושהוא אחד משמותיו של הקב"ה, יש הרואים במלחמה דווקא את ההתגלות האלוהית ואת רגעי השיא של ההיסטוריה היהודית והאנושית.

דוגמא לכך הם דבריו של הרב עמיחי פרידמן, רב בבסיס ההכשרות של חטיבת הנח"ל, לפני כמה ימים: "אני יושב ומדמיין לי שבימים האלה אין את ההרוגים, אין את השבויים ואין את הפצועים", אמר לחייליו. "וברגע שאני מזיז אותם מהמסך, אני נשאר עם אולי החודש הכי משמח בחיים מאז שאני נולדתי".

דברי הרב פרדימן מעלים תחושה קשה: יש סביבנו עולם דתי השמח, במובנים רבים, במלחמה הנוכחית. כך לדוגמא כותב הרב יגאל לוינשטיין בספרון "כארי יתנשא – על רוממות הרוח ומדרגת החיים המיוחדת בעת מלחמה" שראה אור לרגל המצב: "המלחמה אינה עניין שולי, ואף אין להתייחס אליה כעין 'טעות' או 'תקלה' שהיינו מעדיפים להימנע ממנה. המלחמה היא דבר גדול והיא מביאה בכנפיה בשורה גדולה לאנושות בסופו של דבר" (עמ' 6). לעמדתו של הרב לוינשטיין, גדולתה של המלחמה נעוצה בכך שהיא אחד מאותם רגעים מיוחדים בהם "הנשמה הפנימית מאירה במלוא חיוניותה". עבור האדם הפרטי המלחמה היא אמנם מאורע קשה, אך ברמה הלאומית היא מזמנת רגעים גדולים שבהם עם ישראל "חושף מתוכו את מדרגות חייו האדירות" (עמ' 4).


מסתבר שיש בקרבנו בית מדרש השמח במלחמה הנוכחית, ועוסק באידיאליזציה שלה. עבורו, מדובר ב'ימים מיוחדים' שמטרתם 'להשיל את הסיגים שדבקו בנו'.

בכיוון דומה כותב הרב צבי טאו בספרון "עת מלחמה – דברים לחיזוק הרוח הלאומית". לדבריו, ימי השלום והשלווה שקדמו למלחמה גרמו ל"תרדמת כוחות החיים הרוחניים שבאומה". מצב זה של תרדמה יצר "בלבול גדול בכל השאיפות התרבותיות של האומה" עד שאנשים חיפשו את שמחת החיים "במקומות נמוכים". תרדמה זו הביאה בין היתר לדיבורי חולשה על סרבנות ועל ירידה מהארץ. בשל מצב זה באו "ימים מיוחדים אלו" שמטרתם "לרומם את הדעת ולהשיל את הסיגים שדבקו בנו". כך, לדעתו, הרדיפה החיצונית על ידי החמאס אינה אלא דרך לגילוי "האור הנשמתי" ה"דוחק להתגלות בחיים", אור הבא לידי ביטוי בגבורה הלאומית. הגבורה הלאומית מתעוררת בזכות המלחמה והיא זו ה"מחברת את האומה כולה לאמונתה ולארצה" (עמ' 28).

מתברר, אם כך, שדבריו של הרב פרידמן לא נוצרו בחלל ריק. הם מייצגים בית מדרש שעסוק באידיאליזציה של המלחמה ומבקש לראות את ימיה כ"ימים מיוחדים" "חיוניים" ו"משמחים".


אופק דתי אחר

לעומת השיח הדתי הזה, הייתי רוצה לדמיין שיח דתי אחר. שיח שבו הדת מתפקדת כאופק שלנו, ומאפשרת לנו לחשוב מעבר לנסיבות הפוליטיות הקונקרטיות. בכך השיח הדתי ישוב ליעודו, ובמקום להציע אסתטיזציה של המלחמה או האדרה שלה, הוא יציב לפוליטיקה אופק ואוריינטציה. זהו סוד כוחה של השפה הדתית בעת מלחמה – יכולתה להחזיק מתח ולדבר בשפת ההווה וגם בשפת העתיד, בשפת המצוי וגם בשפת הרצוי, להבחין בין המקום שאנו נמצאים בו כרגע למקום בו היינו רוצים להיות, וזאת מבלי לטשטש את המתח ביניהם.


הייתי רוצה לדמיין שיח דתי אחר. שיח שבו הדת מתפקדת כאופק שלנו, ומאפשרת לנו לחשוב מעבר לנסיבות הפוליטיות הקונקרטיות. בכך השיח הדתי ישוב ליעודו, ובמקום להציע אסתטיזציה של המלחמה או האדרה שלה, הוא יציב אופק ואוריינטציה.

דוגמה לניסיון לטשטש את הקטבים האלו היא תמונה שפורסמה לפני מספר ימים, ובה נראה חייל קורא בתורה בעזה בעודו מצביע על הכתוב באמצעות סכין חדה המשמשת לו כ'יד'. התמונה זכתה לתפוצה רחבה ונתפסה בעיני רבים כשיקוף הרוח היהודית של "ספרא וסייפא". רבנים מסוימים אף הצטרפו להתלהבות והתגייסו להתיר את המעשה הזה מבחינה הלכתית.

עם זאת, עיון במסורת היהודית מלמד שהשפה הדתית מבקשת לעצב את המרחבים המקודשים כמרחבים שהמלחמה וכליה מודרים מהם. התורה רואה בהנפת חרב מעל המזבח חילול שלו. חכמים מסבירים שאיסור זה נובע מהניגוד ביניהם: "שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם" (משנה מידות ג,ד). באותו אופן נאסר להכניס סכין לבית הכנסת "לפי שהתפלה מארכת ימיו של אדם וסכין מקצרת" (ט"ז אורח חיים, קנא ו). פוסקים נוספים אסרו גם לכתוב ספר תורה (ואף חידושי תורה!) בקולמוס של ברזל בהתבסס על נימוק דומה: "התורה מארכת ימים והברזל מקצר" (ערוך השולחן, יורה דעה רעא לח).

במרחב הדתי, המרחב של בית הכנסת, של התורה והתפילה, נאסר להכניס כלים שמטרתם נטילת חיים. התורה אמנם לא אסרה שימוש בכלי נשק לצורך מלחמה והגנה; אילולי היו כלי נשק מותרים, לא היה צריך לאסור על הכנסתם למרחב המקודש. עם זאת, התורה קבעה שהמרחבים המקודשים נועדו לסמן עבורנו אופק הנאמן באופן רדיקלי לשמירה על החיים. עצם קיומו של המרחב הדתי ככזה, מונע כל ניסיון להשגבה של המלחמה או של כליה. כך גם במקרה של דוד המלך, שלמרות מלחמותיו המוצדקות נאלץ להימנע מלבנות את הבית בו תשרה השכינה, משום שידיו מלאו בדמים ("לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי", דברי הימים א, כב, ח); רק בנו שלמה, זה שבימיו יבוא השלום, הוא שיוכל להביא להשראת שכינה ("הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו", שם ט). האופק היהודי הוא, אם כן, אופק נעדר מלחמה.

כתלמיד בישיבת עתניאל ראיתי כיצד התייחס הרב רא"ם הכהן במסיבת הגיוס לשאלה האם לברך "שהחיינו" על המדים בעת הגיוס לצה"ל, כפי שנהוג בישיבות רבות. הרב רא"ם היה עונה שיש לברך את ברכת "שהחיינו" לא בזמן שעולים על מדים, אלא בזמן שכחברה נוכל לפשוט אותם. הגיוס אינו האופק הדתי השלם עליו יש לשמוח. שמחה אמיתית שיש לברך עליה תהיה רק במצב העתידי שבו "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

בתמונה שפורסמה ובפסק ההלכה שנלווה אליה, יש ניסיון לבטל את החיץ שההלכה מבקשת לייצר בין העולם הריאלי לאידיאלי, בין הממשות שלנו לאופק שהשיח הדתי פותח עבורנו. השיח הדתי עובר רדוקציה עמוקה ונעשה לכלי שנועד להצדיק את המציאות הקיימת, תוך ניסיון להפוך אותה ל"נאה" ואסתטית. אך יש לשים לב: הניסיון הזה מתאפשר רק לאחר שמעלימים היבטים מהותיים הכרוכים במלחמה. זו בדיוק הסיבה לכך שהרב פרידמן מציע "לשים בצד" את ההרוגים והחטופים, או שהרב לוינשטיין מציע להביט על המלחמה שלא בעיניים פרטיות העוסקות ביחיד ובאובדנו אלא בעיניים "לאומיות". בניגוד לגישה זו, חכמים מלמדים שכלי מלחמה לעולם אינם נאים, אלא גנאי למי שנושא אותם (משנה שבת ו, ד). זאת לא בשל עמדה פציפיסטית, אלא בשל מחויבות לאופק הדתי המורה כי היופי והאסתטיקה אינם מצויים במלחמה, כי אם בשלום, כאשר "לא ישא גוי אל גוי חבר ולא ילמדו עוד מלחמה".


תפקידה של השפה הדתית הוא "להסיר את הקסם" מעל המלחמה, ולהתנגד לכל ניסיון להאדיר אותה, לייפות אותה, או להפכה לאידיאל חברתי או אנושי. עליה להצביע על כיעורה של המלחמה ועל הגנאי הטמון בה, על הבדיעבדיות שלה, על היותה תופעה שמעידה על שפל ביחסים האנושיים; על היותה מבוססת על דם, כאב ואובדן.

תפקידה של השפה הדתית בהקשר זה, אם כן, הוא "להסיר את הקסם" מעל המלחמה, ולהתנגד לכל ניסיון להאדיר אותה, לייפות אותה, או להפכה לאידיאל חברתי או אנושי. על השפה הדתית להצביע על כיעורה של המלחמה ועל הגנאי הטמון בה, על הבדיעבדיות שלה, על היותה תופעה שמעידה על שפל ביחסים האנושיים; על היותה מבוססת על דם, כאב ואובדן. אכן יש מלחמות שמשרתות את הצדק ואת השמירה על חיי האדם ולכן ראוי ללחום אותן. גם אין חולק שימי מלחמה עשויים להביא לביטויי גבורה בשדה הקרב ולגילויים מפעימים של סולידריות אנושית. עם זאת, אין במעשים מעוררי השראה אלו כדי לטשטש את העובדה שהמלחמה ככלל היא אירוע של ליקוי מאורות אנושי, וטוב אילו ניתן היה למונעה.


לא תרצח: המלחמה כנגע צרעת

דוגמא מובהקת לשיח דתי כזה אפשר למצוא בדבריו של הרב דוד כהן, "הרב הנזיר", בספר "מגילת מלחמה ושלום" שראה אור לאחר מלחמת יום הכיפורים: "המלחמה היא נגע צרעת האנושות בדורותינו ובכל הדורות מעולם", הוא כותב. "רציחה המונית, כללית, רוצחים עשרות אלפי נפשות, מיטב האנושות ומבחרם. משאירים חולים ופצועים בעלי מומים לכל ימי חייהם, משמידים יצירות התרבות, מהרסים הבניינים המפוארים והמוסדות הנעלים של הספרות והאמנות, וכל המוסיף להמית להחריב ולהשמיד הוא המנצח, המצליח המשובח" (עמ' י"א).

לדידו של הרב הנזיר, על הציווי "לא תרצח" להיות "החלטה מוחלטת, צו מוחלט". אמנם התורה התירה את המלחמה, "ויש מלחמת מצוה, ומלחמת רשות, ומלחמת הגנה, שזו חובה". עם זאת כל הציווים האלו הם בעלי אופי של בדיעבד, והם בבחינת: "לא דיברה תורה אלא כנגד היצר הרע" (עמ' י"ד). הרב הנזיר בדבריו מרחיב את דברי חז"ל שקראו את פרשיית אשת יפת תורה כפרשייה בעלת אופי של בדיעבד, הפונה אל "יצר הרע" של האדם, וקורא בעקבותיה את כל פרשיות המלחמה בתורה. המלחמה אפשרית, לדידו, רק בעקבות נפילה של האנושות והשתעבדותה ל"יצר הרע" שבאדם.

לעומת זאת, לדבריו, דווקא "תנועת השלום" היא זו ש"צריכה להתגבר, להתחזק, ועתידה להתגבר ולהתחזק, בהתנגדות למלחמה, בפיזור הצבאות ובכיתות הנשק". חיזוקה של תנועת השלום צריכה להיות מטרתם של בני התרבות ושל האנשים יראי השמיים: "ולזה צריך להתכוין התרבות, לזה צריכים לשמש בתי הספר, בתי התלמוד, ובתי המדרש הגדולים, המורים והתלמידים - לעצור בעד הרעה, הרצח והטומאה ולהרים נס הטוב הטהרה והקודש" (עמ' י"ד). הטהרה והקודש מזוהים אם כן עם החתירה לשלום, ואילו רוח המלחמה עם הטומאה והרע.

הוגה נוסף שכתב על היחס היהודי למלחמות הוא הרב אברהם חן (אוקראינה 1877 - ירושלים 1957), בספרו "במלכות היהדות". הרב חן כותב כי השאיפה היהודית למצב של "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" משמעה "לא כבוד הנשק היהודי. לא ניצחון לאומי. לא דגל ישראל מונף בכל הנמלים" אלא "ביטול עצם תופעת הניצחון. ביטול תורת המלחמה ולימודה, ביטולו של עצם כלי הזין – הנה משאת נפשה של היהדות" (עמ' 38). הרב חן מבכה על "הגאוניות שמבזבזים בני האדם להמצאת כלי המוות, החורבן וההשחתה", ושואל: "מי יספור את ההון הרוחני והגשמי את הזמן שכל ארץ מקריבה למולך?" (עמ' 9). המלחמה הופכת בדבריו לעבודה זרה של ממש (אפשר להשוות זאת לדברי בעל 'גשר החיים' על מלחמת העולם השניה, שצוטטו כאן).


יש שפה דתית אחרת. 'הרב הנזיר' למשל כתב כי "המלחמה היא נגע צרעת האנושות בדורותינו ובכל הדורות מעולם [...] רציחה המונית, כללית, רוצחים עשרות אלפי נפשות, מיטב האנושות ומבחרם. משאירים חולים ופצועים בעלי מומים לכל ימי חייהם, משמידים יצירות התרבות, מהרסים הבניינים המפוארים והמוסדות הנעלים של הספרות והאמנות, וכל המוסיף להמית להחריב ולהשמיד הוא המנצח, המצליח המשובח".

הרב חן גם כותב ש"שום מלחמה אינה אידיאל" ואין אף מלחמה העדיפה על השלום, לרבות המלחמות המתוארות בתנ"ך. עם זאת הוא מדגיש כי יש דרגות ברע: מלחמה שבאה להגן על הצדק שהופר היא העדיפה ביותר, והיא בבחינת הרע במיעוטו (עמ' 46).

גם הרב אהרון שמאל תמרת, רב שפעל וכתב במזרח אירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עסק בהתנגדות של המסורת היהודית לאסתטיזציה ולהאדרה של המלחמה (מאמריו ראו אור לאחרונה מחדש בקובץ "תהו ובהו" בהוצאת "בלימה"). הוא כותב, כי לאחר מלחמת העולם הראשונה "נביאי השקר ישיאונו להביט על תוצאת המלחמה העולמית כעל שכלול העולם". עם זאת: "אליבא דאמת נתרסק, נתרצץ ונתנוול העולם עתה אחרי המלחמות עוד הרבה יותר מקודם. עד שאין לקנאות כלל ב'מציאה' שנפלה לעמים מתוך המהפכות, "בתחיותיהם" שצמחו להן מתוך חצר המוות ונבנו מחורבן העולם החומרי והמוסרי גם יחד" (עמ' 123).

טענות אלו על שכלול כביכול של העולם בעקבות המלחמה מביאות את הרב תמרת לשאול: "האם כל הנהרגים, הנשחטים והנחנקים קמו לתחיה? האם גל הגוססים ששמעתים מפרפרים ביסורי מוות ומזנקים דם מגרונם, נרפאו וישובו לאיתנם?... שוד ושבר, אלפי אלפים אלמנות, יתומים, בעלי מומים וידועי חולי, אנשים שזיו החיים הועם בהם לעולמי עד" (עמ' 55). בניגוד לדבריו הידועים של הרב קוק בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה על כך ש"כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע… הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם" (אורות המלחמה א), הרב תמרת רואה את אותה מלחמה ממש כשיא ההתדרדרות האנושית לתהומות של הרג וניוול.


מוסר מלחמה

לצד האידיאליזציה של המלחמה בשיח הדתי העכשווי, נעשה בדת גם שימוש כדי להצדיק נקמה, אכזריות ואי-הבחנה בין דם לדם. מאז תחילת המלחמה פרשנים באולפנים קוראים לנו "להתחיל לדבר ערבית", כשלמעשה כוונתם היא לאמץ התנהגויות סמי-חמאסיות שאינן מבחינות בין דם לדם, ומכשירות הרג והרס חסר גבולות. אל מול קולות אלה, הזוכים פעמים רבות להצדקה בשיח הדתי, עלינו לזכור שהמאבק הנוכחי איננו רק על קיומו הפיזי של העם היהודי, אלא על קיומנו כיהודים ששפתם אינה שפתו של החמאס כי אם שפת הקודש.

תפקידו של השיח הדתי הרצוי בהקשר הזה הוא לעמוד על כך שהתנהלות מוסרית בזמן מלחמה אינה המצאה של "התרבות המערבית", אלא לב ליבה של המסורת היהודית. אברהם נבחר בשל שמירתו על דרך ה' "לעשות צדקה ומשפט". דרך המשפט של אברהם מתגלה כמה פסוקים לאחר מכן, כאשר הוא חושש שאלוהים מתכוון לחולל הרג חסר הבחנה בסדום המרשעת: "האף תספה צדיק עם רשע?", שואל-דורש אברהם, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?". בניגוד לטענות לפיהן הבחנה בין קבוצות באותה אוכלוסייה והתנגדות תקיפה לענישה קולקטיבית הן תוצר של "מוסר מערבי", עלינו לזכור כי ההפרדה בין תושבי העיר על רקע מעשיהם היא לב המוסר האברהמי; היא לב הבחירה של הקדוש ברוך הוא באברהם.


התנהלות מוסרית בזמן מלחמה אינה המצאה של "התרבות המערבית", אלא לב ליבה של המסורת היהודית. אברהם נבחר בשל שמירתו על דרך ה' "לעשות צדקה ומשפט". דרך המשפט של אברהם מתגלה כמה פסוקים לאחר מכן, כאשר הוא חושש שאלוהים מתכוון לחולל הרג חסר הבחנה בסדום המרשעת: "האף תספה צדיק עם רשע?"

גם ההסתייגות הגורפת מהענשת אדם שלא על פי מעשיו, אלא על פי מעשיו המשוערים כשיגדל, או בשל השתייכותו לקולקטיב מסוים - עילות שהקולות המצדדים בהן מתגברים מאוד לאחרונה - היא לב המוסר של התורה. כבר יחזקאל הנביא לימד ש"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ". חכמים לימדו שגם פרשיות בתורה שנדמה במבט ראשון כי אינן עולות בקנה אחד עם הרעיון הבסיסי הזה - כמו עונשו של בן סורר ומורה שנידון על שם סופו, או העונש הקולקטיבי של עיר הנידחת - הן פרשיות תיאורטיות, שכל אחד מהמקרים המתוארים בהן "לא היה ולא עתיד להיות" (בבלי סנהדרין, עא ע"א).

בניגוד לתחושת השמחה שתיאר הרב פרידמן נוכח המלחמה, הרב חן מלמד שאת העמדה הנפשית ביחס למלחמה יש ללמוד מיעקב אבינו, שעליו נאמר לקראת פגישתו עם עשיו שחשש לא רק מאלימותו של אחיו, אלא גם מאלימותו שלו: "וירא – שמא יהרג. ויצר לו – אם יהרוג" (רש"י, בראשית לח, ח). הרב חן מזכיר שלא מדובר בהרג של אדם רגיל אלא בהרג של עשיו הרשע שתכנן למחות את בית ישראל, מה שהופך לכאורה את המלחמה בו למלחמת מגן כנגד "השואה הגדולה העלולה להתרחש אם ינצח עשיו" (עמ' 24). והנה גם במצב כזה המחשבה של יעקב על הרג עשיו יוצרת אצלו מועקה כבדה. צר לו ליעקב. בניגוד ל"שמחה" אותה תיאר הרב פרידמן, הרב חן קורא לנו שלא לוותר על המועקה הנלווית למחשבה על הרג, גם במקומות בהם הוא מוצדק והכרחי, וכל שכן ביחס לחפים מפשע ולבלתי מעורבים. תחושה זו מהותית לחברה המקדשת את החיים ואת צלם אלוהים שבאדם.


הרב אברהם חן מלמד שאת העמדה הנפשית ביחס למלחמה יש ללמוד מיעקב אבינו, שעליו נאמר לקראת פגישתו עם עשיו שחשש לא רק מאלימותו של אחיו, אלא גם מאלימותו שלו: "וירא – שמא יהרג. ויצר לו – אם יהרוג" (רש"י, בראשית לח, ח). עמדה זו מהותית לחברה המקדשת את החיים ואת צלם אלהים שבאדם.

חלקים מתרחבים בעולם הדתי העכשווי מבקשים לעטוף את המלחמה בהילה של קסם וקדושה ולהפוך אותה לנאה, אידיאלית, ואף למשמחת מבחינה רגשית. בחסות אותן אסתטיזציה ואידיאליזציה יש המבקשים להסיר כל בלם מוסרי מעל המלחמה. הם קוראים שלא להבדיל בין דם לדם ומכשירים כל פעולה שנעשית במסגרתה. התפיסות הללו מתייחסות לרוח הקרב כשיא הגילוי של הרוח האנושית, אך בכך, במובלע, הן כאילו מחייבות את המלחמה להתקיים שוב ושוב, כדי ש"רוח הקרב" הזו תוכל להתגלות. נוכח הניסיון הזה עלינו לבקש שפה דתית אחרת – כזו שזוכרת שהאופק היהודי איננו המלחמה אלא השלום, שמטרת קיומו של העם היהודי על האדמה הזאת אינה "לקצר חייו של אדם אלא להאריך", וכי התנהלות מוסרית גם בשעת מלחמה היא נשמת אפה של המסורת הדתית שלנו.


[לאחר פרסום מאמר זה כאן, הוא תורגם לאנגלית ופורסם מחדש באישורנו באתר LehrHaus, כאן].



 

אריאל שורץ הוא עורך דין, עובד סוציאלי ופעיל חברתי. משרת בימים אלו במילואים בגבול הצפון.


 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

צֵא מִן הַתֵּבָה

בבוא המבול, עם פגיעתם של הגלים הזדוניים, בא נח אל התיבה. פירש רש"י: "אַף נֹחַ מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה הָיָה, מַאֲמִין וְאֵינוֹ מַאֲמִין...

Comments


Commenting has been turned off.
bottom of page