top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר אוריה כפיר

דת ומדינה: חרב פיפיות


 



לאחרונה נשמעים במקומותינו, לרבות מעל הפלטפורמה הזו, יותר ויותר קולות המזדעזעים מהחיבור, שכבר נעשה כמעט מובן מאליו בחברה הישראלית של המאה ה-21, בין גילויים של גזענות, אלימות ושוביניזם לבין הדת היהודית. כביכול, כל אלה נעשים לא רק בשם התורה אלא במצוותה. הקולות התקיפים יותר כנגד מגמה זו קוראים "להגדיר כתועבה גמורה חלק מהאמירות ומהמעשים שמתפרסמים בפי רבנים ושומרי מצוות בני ימינו" (אביעד הומינר-רוזנבלום, "לא מתינות דרושה לנו עכשיו"), ולהציב אלטרנטיבה ברורה של יהדות אחרת וליברלית, כזו "המחויבת לזכויות אדם, לסובלנות, לחירות, לשוויון ולהשכלה" (איתי מרינברג-מיליקובסקי, "שוויון: לקראת ניסוח מחודש של החוזה החברתי בישראל"). עד כאן הכל טוב ויפה ונכון ודחוף. ואולם, לעיתים קרובות, הקולות הללו אינם מסתפקים בכך, אלא מבקשים ללכת צעד אחד נוסף, צעד אחד יותר מדי, ולהציג את היהדות הליברלית כיהדות "אותנטית" יותר, "מחוברת" יותר, ואפילו קוראים – במילים הללו(!) – "להשיב עטרה ליושנה" (ברוך ברזל, "יהודית. ולכן דמוקרטית"). זהו ההיגיון שעומד גם מאחורי הסיסמה "זאת לא היהדות שלי", או מאחורי הטענה כי היהדות נחטפה בידי "אנשים קיצוניים, לאומנים, מרחיבי פערים חברתיים וכלכליים" (יאיא פינק, "לא ניתן להם להפוך אותנו לשבטים").

אני מבקש להתריע מפני סוג כזה של דיבורים, שטומנים בחובם סכנה גדולה. צודקים האומרים כי בניגוד לאשליה שרבים מן הרבנים וממעצבי דעת הקהל באוכלוסייה הדתית והחרדית מנסים למכור, אין בין ההפיכה המשפטית לבין תורת ישראל דבר וחצי דבר. ואולם יש להיזהר זהירות רבה מן הצד השני של אותו המטבע, ולא לרמוז, או חלילה לקבוע, כי "יהודית, ולכן דמוקרטית".


צודקים האומרים כי בניגוד לאשליה שרבים מן הרבנים וממעצבי דעת הקהל באוכלוסייה הדתית והחרדית מנסים למכור, אין בין ההפיכה המשפטית לבין תורת ישראל דבר וחצי דבר. ואולם יש להיזהר זהירות רבה מן הצד השני של אותו המטבע, ולא לרמוז, או חלילה לקבוע, כי "יהודית, ולכן דמוקרטית".

כבר שאל ישעיהו ליבוביץ': "היש לגזור מן התורה – זאת אומרת, לקבוע על פי ההלכה – עמדה מסויימת לבעיות מדיניות, חברתיות, כלכליות וכו', שלגביהן נחלקו הדעות בין הבריות?" - הוא מותיב לה והוא מפרק לה: לא ולא. (ישעיהו ליבוביץ', "לשמה ושלא-לשמה"). הוויכוח מי יותר יהודי (או מי "שכח מה זה להיות יהודי") הוא וויכוח עקר ומסוכן שאחריתו מי ישורנו, והוא מחדד את הקוטביות ומבצר כל צד בצדקתו.

ממדינה יהודית למדינת היהודים

בימים אלה של ציוני זיכרון וחגיגות עצמאות כדאי להיזכר, שוב, בדבריו המהממים (במשמעות הישנה של הביטוי) של אותו ליבוביץ' שכתב כי "אין משמעות דתית לחג העצמאות... [ושגם] הרבנים המעמידים פנים של מתן משמעות דתית ליום זה אינם סמכות דתית אלא פקידות של רשות חילונית" (ליבוביץ', "משמעותם של ימי הספירה"). מדינת ישראל היא הישג אדיר ומעורר השתאות בכל קנה מידה. יש הרואים במדינה גם הגשמה של 2000 שנות תפילה. ואולם, ההשלמה עם החיבור בין דת למדינה – כאילו החיבור הזה לא נורא כל כך, או אפילו רצוי, כל עוד היהדות היא לפי "תפיסתנו" – היא חרב פיפיות שעלולה לשחק, ואכן משחקת(!), לידיהם של מי שתפיסתם את היהדות היא אחרת, ואשר רוצים להכתיב למדינה סדר יום משיחי המצדיק עוולות, דיכוי ואפליה.


מדינת ישראל היא הישג אדיר ומעורר השתאות בכל קנה מידה. יש הרואים במדינה גם הגשמה של 2000 שנות תפילה. ואולם, ההשלמה עם החיבור בין דת למדינה – כאילו החיבור הזה לא נורא כל כך, או אפילו רצוי, כל עוד היהדות היא לפי "תפיסתנו" – היא חרב פיפיות שעלולה לשחק, ואכן משחקת(!), לידיהם של מי שתפיסתם את היהדות היא אחרת, ואשר רוצים להכתיב למדינה סדר יום משיחי המצדיק עוולות, דיכוי ואפליה.

כמי שדת ישראל ומדינת ישראל יקרות לו, אני רואה במחאה ששוטפת את הארץ ומציפה לבבות רבים בגל גדול של אופטימיות גם הזדמנות יקרה לתיקון: לחזור אל חזונו של הרצל, ולהחליף את הדיבור המסוכן על "מדינה יהודית" ב"מדינת היהודים". לזכור שדת ישראל, קרי, קבלת עול תורה ומצוות, איננה, חלילה, קולב לאידיאולוגיות חברתיות או כלי ליישום פרוגרמות פוליטיות, מכל צד שהוא.

לסיום, אין חולק כי יש מקורות למכביר כדי לתמוך בתפיסת עולם יהודית ליברלית, אוהבת שלום ורודפת שלום, אך יש לזכור כי בארון הספרים היהודי שלנו מתחבאים גם שלדים רבים אחרים. מי שמבקש לתמוך באג'נדה הליברלית שלו באמצעות מסורת ישראל סבא, מה לו כי ילין כי גם יריבו הפוליטי, המשיחיסט והשוביניסט עושה את אותו הדבר?


כמי שדת ישראל ומדינת ישראל יקרות לו, אני רואה במחאה ששוטפת את הארץ ומציפה לבבות רבים בגל גדול של אופטימיות גם הזדמנות יקרה לתיקון: לחזור אל חזונו של הרצל, ולהחליף את הדיבור המסוכן על "מדינה יהודית" ב"מדינת היהודים". לזכור שדת ישראל, קרי, קבלת עול תורה ומצוות, איננה, חלילה, קולב לאידיאולוגיות חברתיות או כלי ליישום פרוגרמות פוליטיות, מכל צד שהוא.

מוטב (לכולם, משני הצדדים) להודות על האמת כי כשם שתומכי הרפורמה אינם מדברים בשם תורת ישראל, כך גם לא מתנגדיה. שני הצדדים חוטאים בפוליטיזציה של הדת. צו השעה הדתי אינו אפוא הצגה של הרכיב היהודי ב"יהודית ודמוקרטית" כיהדות "מתונה" או "מתוקה" או "ליברלית" (ויש כזו וכזו וכזו) אלא בהפרדה דחופה של הדת מן המדינה. התקופה הסוערת שבה אנו חיים מבהירה בבירור כי זה נחוץ לדת לא פחות משזה נחוץ למדינה.



 

ד"ר אוריה כפיר הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. חבר בקהילת יחד, תל אביב.


פוסטים אחרונים

הצג הכול

רצח בשגגה? אין דבר כזה

חז"ל מלמדים אותנו כי כל שפיכת דם מחייבת כפרה. הערות על פרשת הריגת שלושה חטופים בידי חיילינו.

bottom of page