top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר טפת הכהן-ביק

לעולם לא עוד, אך גם לא טרנספר


 


מדע בדיוני: אילו הייתי אומרת לפני חודשיים שאנשים שאינם כהניסטיים ידברו בקול רם על טרנספר, היו צוחקים לי בפנים ומטיחים בי שאני היסטרית ומגזימה. היו אומרים לי שבישראל יש מסד ליברלי והומני חזק דיו ושאמירות כאלה נשמעות בשוליים ההזויים בלבד.

במקביל, אילו הייתי אומרת לפני חודשיים שהחמאס יצליח לחדור אלינו באכזריות ולהפיל בנו חללים כה רבים, אמירתי הייתה מתקבלת כהזיה פרנואידית. והרי זו חלק מסיבת הכישלון. סיטואציה כזו נראתה לנו בלתי סבירה, וישראל נראתה לנו בלתי מנוצחת.

ברי שהתנפצות תחושת הביטחון היא גם זו שמביאה את קולות הטרנספר אל המרכז הפוליטי, ובכל זאת עלינו להיזהר, דווקא בשעה זו, שבה אוזננו מאבדת את גבולותיה.


***


אנחנו עדיין באבל מתמשך, ואני בספקות גדולים כיצד נצא ממנו, ובאיזה אופן (אני נזכרת בשאלונים של טיפת חלב אחרי לידה: האם בכית בשבוע האחרון? האם בכית היום? האם את עסוקה במחשבות על מוות? כמה דמעות אנחנו מזילים כעת, וכמה פעמים ביום). אבל במקביל לאבל, ומעבר לציפייה האנושית ל"וידום אהרון", לאחדות ולהנחת הדעות הפוליטיות בצד בעת לחימה, יש גם ציפייה ספציפית, בקרב קהלים בימין ובמרכז, שהשמאל ישתוק. ויש השתקה של קולות שעלולים לכאורה להחליש את המלחמה.


במקביל לאבל, ומעבר לציפייה האנושית ל"וידום אהרון", לאחדות ולהנחת הדעות הפוליטיות בצד בעת לחימה, יש גם ציפייה ספציפית, בקרב קהלים בימין ובמרכז, שהשמאל ישתוק.

מהציפייה הזו אפשר היה לחשוב שמי שאשמה בכישלון הנורא ומי שנושאת באחריות למוות האיום היא ממשלת שמאל. אולם אף על פי שזה לא המצב, פשוט כי לא היתה כאן ממשלת שמאל כבר שנים רבות, בכל זאת, בינתיים, בחסות השקט, בעיקר שמאלנים שותקים ומושתקים. ואכן, מסובך לדבר: מחד, מלחמה היא זמן קיצון שבו יש לפעול באחדות, היא מצב חירום שבו לכאורה אין מה לדון במדיניות ארוכת שנים. לדון במצבה הגרוע של עזה ובסכנה הגדולה של החיים בעוטף - היה צריך בין המלחמות. ומאידך, מלחמה היא בהגדרה גם מצב פוליטי, ולכן דיון פוליטי הוא הכרחי.

מטרת הטור הזה איננה לשבור את השתיקה. ממש לא. אני שותקת כי אני אבלה ומזועזעת, וכי אנחנו בעיצומם של קרבות שממשיכים וגובים חיי אדם; אבל גם כי אני מתביישת והמומה מכך שבאותו זמן - שנה שלמה - שבו התרענו מיהודים פונדמנטליסטים וגזעניים שיכולים להבעיר את המרחב הארץ-ישראלי ברגע, התבשל בצד השני פונדמנטליזם מטורף ואכזרי בהרבה מכפי שיכולתי לדמיין. אולם הזעזוע הזה אין פירושו שלא צריך היה להתנגד להכלה הציונית-דתית של תומך הטרור בן-גביר ושל הקורא למחיקת חווארה סמוטריץ', והבושה הזו אין משמעה שאני חושבת שעלינו לשוב ולהיות קיצוניים וגזעניים. הפיתרון אינו להיות תמונת המראה לחמאס.

אם כך, מטרת הטור הזה היא לא לשבור את השתיקה, אלא להצביע על "אִי שְׁתִיקוֹת". ובלשון יותר מפורשת - להצביע על כך שבזמן שהמחאה שותקת, הולכים ונשמעים יותר ויותר קולות גזעניים וצמאי נקמה. בקבוצות הוואטסאפ הרבות וברשתות החברתיות עוברים סרטונים הקוראים למחיית עמלק, ונשמעות קריאות גסות מסוגים שונים. בקרב הקוראים קריאות כאלה ניתן למצוא אף אנשי חינוך ומורים, המפיצים סרטונים שאין בהם ולו מעט אחריות מוסרית.


הזעזוע מהמצב הנורא אין פירושו שלא צריך היה להתנגד להכלה הציונית-דתית של תומך הטרור בן-גביר ושל הקורא למחיקת חווארה סמוטריץ', והבושה על מה שלא שמנו לב אליו אין משמעה שעלינו לשוב ולהיות קיצוניים וגזעניים. הפיתרון אינו להיות תמונת המראה לחמאס.


טרנספר וחלון אוברטון

בזמן שאנחנו נדהמים כיצד מאשימים אותנו בעולם בטיהור אתני בעודנו נלחמים מלחמת אין ברירה, ובזמן שאני דוחה בשאט נפש האשמות כאלה וטוענת בתוקף מול חבריי בקמפוסים האמריקאיים שהלחימה הכרחית ושלישראל יש זכות להגן על עצמה, אני שומעת עוד ועוד קולות הקוראים, אי אפשר לקרוא לזה אחרת, לטיהור אתני של עזה.

דינה גורדון מסבירה כי "חלון אוברטון" מבהיר כיצד "נושאים שנחשבים לטאבו, או בלתי מתקבלים על הדעת, יכולים להפוך במשך הזמן ללגיטימיים. למשל איך פדופיליה מתחילה להפוך לחוקית בימים אלה במדינות באירופה, איך בעתיד אפשר יהיה להתחתן עם רובוט ומה יכול לקרות בעקבות הדיון על חוק הלאום בארץ. מצד שני, אפשר גם להבין בעזרת מודל אוברטון מדוע הצליחו להציל את חוף פלמחים מידם של יזמי נדל״ן ומדוע המחאה החברתית נכשלה, לפחות בינתיים".

באופן הזה, מה שנחשב בעבר הלא רחוק לבלתי סביר לחלוטין - טרנספר - הפך בחסות הטבח והכאוס לקול שהושמע בתחילה רק ברשתות החברתיות, ובהדרגה נעשה לחלק מן השיחה הלגיטימית במקומות כמו כתב העת "השילוח", ואף במשרד המודיעין שפרסם מסמך רשמי הנושא את לוגו המשרד. יובל אברהם הצביע על הקשר בין המסמך של משרד המודיעין לבין מסמך שפורסם על ידי מכון משגב ובו המלצה לכבוש את עזה ולערוך טרנספר כולל לתושביו. כפי שהראה תחקיר אחר, גם הפעם הקולות המסוכנים הללו מקודמים על ידי גופים הנתמכים על ידי פורום קהלת או קשורים בו; וכך, בעוד הרוב המכריע של השמאל נושך שפתיים ונרתם למאמץ הלאומי, נראה כי פורום קהלת ממש לא משחרר את אחיזתו ממשרדי הממשלה ומההשפעה הציבורית. למרבה הבושה, אף על פי שמשרד המודיעין בגלגולו הנוכחי הוא עוד משרד מיותר, נטול סמכויות ונטול חשיבות, הקורא הלא-מנוסה (כולל אנשים מחוץ לישראל, שאינם מודעים לשוליותו של המשרד) עשוי להסיק שזו עמדתו של גוף רשמי וחשוב במערכת הבטחון הישראלית. ואמנם, מדובר בעיקר בפעולה רטורית, אך בעלת תכלית ברורה - להכניס את שיח הטרנספר לתוך סל האפשרויות הלגיטימיות.


מה שנחשב בעבר הלא רחוק לבלתי סביר לחלוטין - טרנספר - הפך בחסות הטבח והכאוס לקול שהושמע בתחילה רק ברשתות החברתיות, ובהדרגה נעשה לחלק מן השיחה הלגיטימית במקומות כמו כתב העת "השילוח", ואף במשרד המודיעין שפרסם מסמך רשמי הנושא את לוגו המשרד.

האמנם טרנספר הוא רעיון כה רע, עולה פתאום שאלה הזויה בקרב הציבור? מדוע אין זה דווקא הפתרון המוסרי ביותר, כפי שטען ממש לאחרונה יואב שורק? אני מגיעה כעת לרגע שלא האמנתי שאי פעם אדרש לו. להסביר מדוע טרנספר הוא רעיון נורא - הרי זה כבר הופך זאת לשאלה, למשהו שאפשר לדבר עליו, וכבר בכך טמון ניצחון לגזענים. עצם הכתיבה מטלטלת ומזעזעת, אולם דומה כי אין מנוס. מדוע טרנספר הוא רעיון גרוע כל כך? האם צריך להסביר את היסודות? חוקי המלחמה נועדו להציב גבולות אתיים דווקא במצבים הקיצוניים ביותר. בניגוד למה שלעיתים נוטים לחשוב, חוקים אלה לא נקבעו במערב השבע שאינו יודע מלחמה, אלא באירופה הקרועה והמדממת. בדומה למצב אצלנו, סביר מאוד כי גם ילד גרמני קטן שעשוי היה לזכות להגנה מסוימת הודות לדיני המלחמה ומוסכמותיה במלחמת העולם הראשונה, עלול היה להפוך בבגרותו לחייל אס אס במלחמת העולם השנייה. ועדיין, דיני המלחמה נועדו לקבוע גבולות מסוימים, בסיסיים מאוד, שמבחינים בין אזרחים ללוחמים, ושהופכים את המלחמה, גם אם היא מוצדקת, לאירוע מתוחם, שאחריו ניתן יהיה לשקם את החברה האזרחית. מוטמעת בהם גם הבנה עמוקה בדבר הפכפכותם של יחסי כוח בין מדינות, שממנה עולה כי הגנה על אזרחיה של מדינה כבושה היא באותה מידה הגנה על אזרחיך שלך, שעשויים גם הם להיות נתונים בעתיד תחת כיבוש (אמת: תושבי העוטף לא זכו לאותה הגנה בסיסית מרוצחי החמאס. לכן יש להשמיד את חמאס. לכן בדיוק רוצחי החמאס הם פושעי מלחמה מן הסוג השפל ביותר).


חוקי המלחמה נועדו להציב גבולות אתיים דווקא במצבים הקיצוניים ביותר. בניגוד למה שלעיתים נוטים לחשוב, חוקים אלה לא נקבעו במערב השבע שאינו יודע מלחמה, אלא באירופה הקרועה והמדממת.

מי כמו העם היהודי, שסבל מגירושים איומים לאורך ההיסטוריה, צריך לדעת עד כמה גירוש המוני הוא מאורע הרסני, השקול כמעט למוות. לא לחינם אמרו חכמים כי גלות קשה מן הכל. בוודאי, אנחנו עומדים מול ארגון טרור שרומס שוב ושוב את העקרונות הבסיסיים של המשפט הבין לאומי ההומניטרי. אבל העובדה הזו לא תוכל להציל את ההיסטוריה היהודית אם טיהור אתני של מיליוני אנשים יירשם בדפיה.

ובאופן כללי נדמה לי כי השאלה שמרחפת מעל הלחימה כעת היא האם ההצהרה "לעולם לא עוד" משמעה "לעולם לא עוד" לנו היהודים בלבד, או "לעולם לא עוד" כערך אוניברסלי.


איש מהם לא הבין מה כואב

אנחנו במלחמת אין ברירה במובן הכי פשוט של המילה. אפשר להגיד שהיינו יכולים לעשות דברים אחרת לפני כן (הרי עזה הייתה מקום נורא, ידענו זאת כולנו, אך חשבנו שאפשר להמשיך לנהל את הסכסוך. התעלמנו מחוקי הפיזיקה, התעלמנו מכך שאנחנו סוגרים את הסיר בזמן שהוא מבעבע); כעת, נדמה כי הקונסנזוס הישראלי בדבר הצורך בלחימה תקיפה בחמאס הוא יוצא דופן. אבל לצד הקונסנזוס, אין לטשטש את העובדה שהלחימה הזו היא לחימה עצובה מאוד. אנחנו ממיטים אסון על עזה. מספר המתים מטפס, כאשר אחוזים גבוהים ממנו, כך על פי הדיווחים במקורות שונים, הם של נשים וילדים. אין טעם לטמון את הראש בחול. אנחנו בימים נוראים ביותר לעם שלנו, אבל גם למרחב שלנו בארץ ישראל. המוות מכה בכל פינה. בדף הפייסבוק "אנחנו שמעבר לגדר", שבשנים האחרונות סיפק לישראלים מעט הצצה על המתרחש בצד העזתי, נכתב השבוע: "כל המשפחה של מקים העמוד הזה בעזה, שכתב פה אינספור מסרים לישראלים לאורך השנים למען שלום ועתיד צודק, הופגזה למוות השבוע על-ידי חיל האוויר. עשרים ושלושה איש הם היו. כל אהוביו: אבא שלו, האחיות הקטנות שלו, אחיו, האחיינים, וגם התינוקות שהיו בבית - כולם מתו. הגופות של חלקם נמצאו שרופות או קרועות לגזרים אך רובם קבורים עדיין מתחת להריסות הבית בדיר אל-בלח. מסיבה זו, למרבה הצער, הפוסטים בעמוד יעצרו לעת עתה".

גם מי שתומך בלחימה לא יכול שלא לכאוב את מותם של הבלתי מעורבים.


הקונסנזוס הישראלי בדבר הצורך בלחימה תקיפה בחמאס הוא יוצא דופן. אבל לצד הקונסנזוס, אין לטשטש את העובדה שהלחימה הזו היא לחימה עצובה מאוד. אנחנו ממיטים אסון על עזה. מספר המתים מטפס, כאשר אחוזים גבוהים ממנו הם של נשים וילדים. אין טעם לטמון את הראש בחול. אנחנו בימים נוראים ביותר לעם שלנו, אבל גם למרחב שלנו בארץ ישראל. המוות מכה בכל פינה. גם מי שתומך בלחימה לא יכול שלא לכאוב את מותם של הבלתי מעורבים.

אבל יש מי שהמוות הרב שהיכה בנו ובשכנינו כלל לא מעציב אותו. יש מי שמדבר לפני הלוחמים - שהתגייסו בהמוניהם מכל קצוות הקשת הפוליטית - וללא כל רגישות לעמדותיהם הפוליטיות, טוען כי זה היה "החודש הכי טוב בחיים שלי", כפי שעשה סרן עמיחי פרידמן. גם החוברות המגיעות לחיילים ממשיכות את הקול המתפעל מן המלחמה (בתיאורים כמעט פוטוריסטיים). בחוברת שחיבר הרב יגאל לוינשטיין בה ציטוטים רבים מ"אורות המלחמה" של הרב קוק כתוב: "עבור האדם הפרטי המלחמה היא דבר קשה. לעומת זאת ברמת האומה – מלחמות ישראל מזמנות רגעים גדולים, שבהם העם הגדול והקדוש הזה חושף מתוכו את מדרגות חייו האדירות, את שם ה' שנקרא עליו. 'אבינו מלכנו, עשה למען שמך הגדול הגבור והנורא שנקרא עלינו'". לטענתו המלחמה אינה משהו שיש להצטער עליו, כי בחשבון הכללי היא טובה לנו: "יוצא אפוא כי המלחמה איננה עניין שולי, ואף אין להתייחס אליה כעין 'טעות' או 'תקלה' שהיינו מעדיפים להימנע ממנה. המלחמה היא דבר גדול והיא מביאה בכנפיה בשורה גדולה לאנושות בסופו של דבר". כהרגלו במקרים רבים אחרים, גם הפעם הימין המשיחי משוכנע שהשיח שלו אינו פוליטי, כי אם 'טבעי' ו'אמוני'. חוברות האמונה מבית מרכז הרב ושלוחותיה נתפסות בעיני עצמן כניטראליות, וכך נוצרת אבחנה בין הנורמלי, כלומר הימני, לבין הפוליטי, כלומר השמאלי. ואולם, האם אנחנו באמת רוצים שמה שיעצב את תפיסת המלחמה שלנו הוא התודעה הרומנטית של ראשית המאה העשרים, זמן של מלחמת עולם, תודעה שגובשה בחלקה עוד לפני שהתבררו תוצאותיה האיומות של המלחמה הגדולה?


כהרגלו, הימין המשיחי משוכנע שהשיח שלו אינו פוליטי, כי אם 'טבעי' ו'אמוני'. חוברות האמונה מבית מרכז הרב ושלוחותיה נתפסות בעיני עצמן כניטראליות, וכך נוצרת אבחנה בין הנורמלי, כלומר הימני, לבין הפוליטי, כלומר השמאלי.

חברי היקר דוידי בורבק שלח לי מהמילואים את דבריו של עמוס עוז בספרו פה ושם בארץ ישראל. עוז כתב על ההחלטה שלא לכלול את השיחה עם תלמידי מרכז הרב ב"שיח לוחמים", הספר שנתן ביטוי לכאבי הלוחמים ממלחמת ששת הימים:

"מששתפי הפגישה ההיא מבין הקיבצוניקים חזרו ממנו אבלים וחפויי ראש. ולא רק בגלל האופוריה שהיתה בישיבה, אקסטזת הכותל וענתות ושילה ובית אל, דיבורים על ניצחון ונס וגאולה וימות-המשיח, לשון זרה לנו. [...] אבל מה שהכאיב ביותר היה לא הלשון הזרה והמוזרה לנו שבפי תלמידי הישיבה אלא האטימות המוחלטת כלפי המצוקה המוסרית שלנו. היו ייסורים בעקבות הניצחון ההוא: ערכים, אידיאלים, מצפון, תפיסת עולם, כל אלה מנעו מאתנו להתעלם מן המשמעות של הפיכתנו לעם כובש [...] מלחמת ששת הימים היתה מלחמה בין צבאות, לא בין אוכלוסיות. עם ישראל יצא אליה מתוך הסכמה לאומית, שיוצאים להגן על עצם הקיום. לא יותר מזה [...] ההסכמה הזאת נרמסה למחרת המלחמה והארץ מלאה זמירות חדשות ותאבונות חדשים ותקיעות-שופר, וזה היה לנו הלם ומקור ייסורים ודילמה מוסרית. ואילו אנשי 'ישיבת מרכז הרב' לא זו בלבד שדיברו לשון זרה לנו. איש מהם לא הבין מה כואב, מה הבעיה המוסרית [...] האטימות של בני הישיבה נראתה לנו - ומפני כבודה של האמת אשתמש במילים חריפות - מגושמת, זחוחה ויהירה, בעל-גופית, שיכורת כוח, שופעת רטוריקה משיחית, אתנו-צנטרית, 'גאולתית', אפוקליפטית, ובמלה אחת, לא-אנושית. גם לא יהודית. האנשים הערבים אשר תחת שלטוננו כאילו לא היו ולא נבראו" (פה ושם בארץ-ישראל, עמ' 105).

רבים ביקרו בעבר את תפיסת "יורים ובוכים". ואמנם בכי אינו תנאי מספיק לפעולה פוליטית אחראית, אבל הוא כן תנאי הכרחי. כיצד אפשר לירות בבלתי מעורבים ולא לבכות? נראה כעת כי מה שעשוי לפגוע באחדות אינו חילוקי הדעות, אלא חילוקי הדמעות. על מי מותר לבכות, ועל מה מותר להביע צער. והשיח הציבורי אלים מאוד כרגע ביחס לשאלה על מה ראוי לבכות. בלשון יותר פשוטה, נראה כי מי שרוצה להדחיק את קיומם של ערבים, או לשנע אותם, מבקש בה בעת גם להדחיק את קיומנו - ישראלים המבקשים להיות גם בטוחים, אבל גם הומניים. אנחנו, המבקשים להמשיך ולגור במדינת ישראל ועוד לא התייאשנו מלחלום על מדינה השומרת על זכויות אדם. אנחנו קיימים כאן, ועדיין צועקים את צעקתנו.


רבים ביקרו בעבר את תפיסת "יורים ובוכים". ואמנם בכי אינו תנאי מספיק לפעולה פוליטית אחראית, אבל הוא כן תנאי הכרחי. כיצד אפשר לירות בבלתי מעורבים ולא לבכות? נראה כעת כי מה שעשוי לפגוע באחדות אינו חילוקי הדעות, אלא חילוקי הדמעות. על מי מותר לבכות, ועל מה מותר להביע צער.

אני מודה, אני מתה מפחד. אני מפחדת מהטבח שהחמאס ביצע ואני מפחדת על העתיד של הבנות שלי במדינה, על המשפחה שלי, על החברים שלי. אני מפחדת על השבויים, ואני מפחדת על החיילים הנמצאים כעת בתוך עזה. המוות קרוב מדי, אי אפשר לנשום. אבל אני מפחדת גם שנקמה של ישראל תוביל לעוד ועוד הרג. מעבר למוסר, ומעבר לרחמים על הילדים שאינם אשמים במעשים הרצחניים של הטרוריסטים החמאסניקים, אני פשוט רועדת מפחד מהעתיד שנקמה כזו תמשיך לגזור על מדינת ישראל ועל המרחב שלנו. אני מתה מפחד מהילדים שגדלים עכשיו בין ההריסות וההפגזות בעזה. החרב אינה משרה עלי ביטחון. רק הסדרים ארוכי טווח, ובעיקר טיפוח תנאים להיווצרותם של כוחות מתונים שאפשר ליצור איתם שיתופי פעולה בצד השני - רק אלה משרים עלי ביטחון. מה האופק של הנקמה? הזעם הרב והאכזריות של הטבח שהחמאס ביצע מזכירים לי את הנובלה החשובה והנוראה מיכאל קוֹלהאס, פרי עטו של היינריך פון קלייסט, המתארת כיצד מיכאל קולהאס, שאכן נעשית לו עוולה, יוצא למסע הרג ונקמה. לסיפורי נקמה אין סוף ואין בהם מנצח, בסופם מתים כולם, ומי שקורא לנקמה לא קרא ספרות ולא למד היסטוריה מימיו.

אחת הטעויות ההיסטוריות שהתנועה הפרו-פלסטינית עושה כרגע בעולם כולו היא התמיכה בחמאס בריש גלי מרגע הטבח ואילך. באזני ההמומות שמעתי כיצד הפגנות התמיכה בעזה כללו קריאות להתנגדות אלימה, ללא כל ניסיון להתבדל מהאלימות של החמאס. אפשר היה לתמוך בעזתים ולקרוא להפסקת אש גם בלי לתמוך בטבח שחמאס ביצע. אמנם אני מניחה שהתמיכה הזו אינה משקפת את כל התנועה הפרו-פלסטינית, אבל היא קולנית מאוד ומדברת בשמה. באותה מידה, כאשר משרד המודיעין מפרסם בשם מדינת ישראל מסמכים המציעים טרנספר, הוא מדבר בשמי, גם אם איני עומדת מאחורי קולות כאלו, וגם אם הוא אינו משקף את דעתם של רוב תושבי מדינת ישראל. גם אם המשרד הזה הוא משרד שולי וגם אם אין למסמכים הללו השפעה על עיצוב המדיניות שלנו, הם מדברים בקול רם ומוציאים את דבתנו רעה.


לסיפורי נקמה אין סוף ואין בהם מנצח. בסופם מתים כולם. ומי שקורא לנקמה לא קרא ספרות ולא למד היסטוריה מימיו.

האם מדינת ישראל תשכיל לצאת מתוך התופת הזו ולהפוך להיות מדינה תקיפה וחזקה אך שוחרת חיים, מדינה שלמדה לקח, המוציאה כל טרור מחוץ לחוק, ובה בעת מושיטה יד לקולות אחרים ומתונים? או שבחסות תקיפת החמאס יצמחו (עוד) קולות לאומניים ושוחרי נקם? האם אפשר ללמוד ממה שקרה בעוטף עזה שעם טרור לא משחקים? שפונדמנטליסטים יכולים להבעיר את השטח ולגרום להחרבת עיר? ילדי עזה משלמים כעת בגופם, בבריאות נפשם ובעתידם על הרצחנות של ארגון הטרור ששלט בעירם. איני רוצה שנכדיי ישלמו בעתיד את נקמת הטרנספר המתבשל, ואת נקמת המוות שניבט בחלונות עזה. אני כותבת כעת למען עתיד נכדיי, שעליהם אני, כאם לבנות צעירות, מעזה לחלום, בין החורבות ובין המלחמות.



 


ד"ר טפת הכהן-ביק, חוקרת ספרות עברית, למדה במדרשות מגדל-עוז ולינדנבאום, לימדה בבתי מדרש ובמוסדות להשכלה גבוהה, שוהה כעת כפוסטדוקטורנטית באוניברסיטת פנסילבניה. שותפה בייסוד ישר ובעריכתו.


 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


Les commentaires ont été désactivés.
bottom of page