top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר אבי-רם צורף

לצעוד אל המקומות החרבים


 


בתחילת מסכת ברכות מופיע סיפור משמו של רבי יוסי, המתואר כך:


"פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך רבי, ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי, ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל, ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך, ואמרתי לו: מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים, ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה, באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה. ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך ולא זו בלבד אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'יהא שמיה הגדול מבורך' הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" (ברכות ג ע"א).


התרסה, הטלת אחריות, וניסיון השיכוך

לאחר שנשאל על ידי אליהו לדבר כניסתו אל החורבה, מעיד על עצמו רבי יוסי כי סטה מן הדרך על מנת להתחמק מעוברי דרכים אשר עשויים היו להפריע לו בתפילתו. עם זאת, בתיאור הפותח את הסיפור נראה כי כניסתו אל החורבה היתה מתוכננת לחלוטין, וכי לא ניתן לראות בו אדם הסר באופן מקרי מדרכו על מנת להתפלל. החורבה אף איננה מתוארת כחורבה סתמית, אלא כ'אחת מחורבות ירושלים'. במילים אחרות, זו איננה סתם עוד חורבה, זה העיר החרבה בה"א הידיעה. אך העמדה ההלכתית המוצגת על ידי אליהו מבקשת למנוע את אותה הליכה מכוונת אל החורבה ולהסיט את עיניהם של אלה המבקשים לסור אליה. עם זאת, אליהו איננו חותם את דבריו באיסור, ומבקש מרבי יוסי אף לספר לו את הדברים ששמע בחורבה. הלה מספר כי 'שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות' — החורבה מתוארת כמקום של התגלות, כמרחב בו זוכה רבי יוסי להאזין להמייתה של השכינה המבכה את גלותם של בניה, אך גם נושאת קריאה של הטלת אחריות, שההכרה בה היא גם הבסיס לתיקון. הכניסה לחורבה כוללת בתוכה את העמידה בפני הטלת האחריות אל החורבן, והיענות אל התביעה להכרה באחריות הזו, ולפעולה לתיקון. ההתעלמות מן החורבה כמוה כאטימת האוזן לשמע התוכחה העולה ממנה.


החורבה מתוארת כמקום של התגלות, כמרחב בו זוכה רבי יוסי להאזין להמייתה של השכינה המבכה את גלותם של בניה, אך גם נושאת קריאה של הטלת אחריות, שההכרה בה היא גם הבסיס לתיקון. הכניסה לחורבה כוללת בתוכה את העמידה בפני הטלת האחריות אל החורבן, והיענות אל התביעה להכרה באחריות הזו, ולפעולה לתיקון. ההתעלמות מן החורבה כמוה כאטימת האוזן לשמע התוכחה העולה ממנה.

עם זאת, הסיפור נחתם דווקא בדבריו של אליהו, המספר כי בכייתה של השכינה, אותה שמע רבי יוסי בחורבה, מתחדשת שלוש פעמים ביום, וכי 'בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין "יהא שמיה הגדול מבורך", הקב"ה מנענע בראשו ואומר: 'אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם''. דבריו של אליהו נראים כניסיון לבטל את ייחודיותה של החורבה כמחוז של התגלות, ולזהות את המרחב המוכר - בתי הכנסיות ובתי המדרשות - כמקום בו מתרחשת התגלות בכל שעה ושעה. בדבריו של אליהו הופכת ההתגלות, הנוכחת מעתה במרחב הציבורי המוכר, לכזו שאיננה מתריסה אלא מנחמת, זהו נענוע בראש של 'אשרי' העומד בניגוד להמיית ה'אוי'. ההתגלות עליה מספר אליהו מוסיפה להיות כזו הדוחקת את קולה המתריס של בת הקול לקרן זווית. נראה, עם זאת, כי על אף שהסיפור נחתם בדבריו של אליהו, המבטאים את השיבה אל העמדה ההלכתית הנורמטיבית, קולה של העמדה שאותה מייצג רבי יוסי, התרה אחר המרחבים החרבים העומדים בצד הדרך, נותר רועם.


הולכי הדרכים וההתגרשות

אך אם בברייתא קולו של אליהו גובר על קולו של רבי יוסי, בפירושו של ר' יוסף חיים, ה'בן איש חי' לסיפור, מתעמעמת ראיית התפילה בחורבה כאיסור הלכתי ולעומתה מודגשת ראייתו של רבי יוסי כדמות המציגה עמדה שאותה יש לאמץ, של היענות לקריאה של המקום החרב:


"יש לומר, למה האריך לומר הייתי 'מהלך בדרך' ודי לומר 'פעם אחת נכנסתי לחורבה'? ונראה לי [...] על פי מה שכתב הרב ייטב לב [...] שיש שתי בחינות: האחת נקרא 'עוברי דרכים', שכל מטרת לבו רק לבוא ולהגיע למחוז חפצו ובדרך הוא רץ עדי יגיע למקומו והשנייה נקרא 'הולכי דרכים' והיינו שיודיע שבכל מקום אשר תדרוך כף רגלו הלה ה' מכין מצעדיו למען יתקן שם איזה ניצוץ קדוש השייך לנשמתו [...] נמצא מדת הצדיקים אפילו כשיוצאים לדרך בשביל עסק גשמי הם מאמינים כי עסק זה היה סיבה מאת ה' כדי שילכו בדרך זה וילקטו משם ניצוצי קדושה ולכן אלו נקראים 'הולכי דרכים' [...] ועל כן לא חש לניזקין המזדמנין להיות מן החורבה".


רבי יוסי, טוען הרי"ח, מציג עמדה הקוראת תיגר כנגד אלה המבקשים לגמוע את הדרך בה הם הולכים ולהתעלם מן המקומות החרבים הנקרים בדרכם. בעקבות דבריו של האדמו"ר ההונגרי ר' יקותיאל יהודה טייטלבוים (ייטב לב) מבחין הרי"ח בין דמויותיהם של 'עוברי הדרכים' לבין 'הולכי הדרכים'. עוברי הדרכים, מציבים את מחוז חפצם בראש מעייניהם ומתעלמים מן הניצוצות הנקרים בדרכם. לעומת זאת, הולכי הדרכים מאמינים כי מחוז החפץ איננו אלא עילה למעבר בכל המקומות בהם זרועים הניצוצות. המהלך בדרך הוא זה המתמרד בתפיסה המתבוננת בדרך כציר המחבר בין מקום למקום ובין מוצא ליעד—הוא מבקש לראות בכל מקום בו הוא דורך רגע של התגלות, של ניצוץ קדושה התובע ממנו את תיקונו ומכריח אותו לסטות מן הדרך.


עוברי הדרכים, מציבים את מחוז חפצם בראש מעייניהם ומתעלמים מן הניצוצות הנקרים בדרכם. לעומת זאת, הולכי הדרכים מאמינים כי מחוז החפץ איננו אלא עילה למעבר בכל המקומות בהם זרועים הניצוצות. המהלך בדרך הוא זה המתמרד בתפיסה המתבוננת בדרך כציר המחבר בין מקום למקום ובין מוצא ליעד—הוא מבקש לראות בכל מקום בו הוא דורך רגע של התגלות, של ניצוץ קדושה התובע ממנו את תיקונו ומכריח אותו לסטות מן הדרך.

בניגוד לעוברי הדרכים, המאמצים לעצמם את דרך המלך, הדרך הנורמטיבית המובילה למחוז חפצם, המהלך בדרך מבקש לסור מדרך זו, ולאמץ דרך חתחתים, המתאפיינת בסטיות חוזרות ונשנות. המהלך בדרך סר ממנה על מנת לברור את הניצוץ הנגלה בדרכו. לכן, החורבה - המרחב המוכחש על ידי עוברי הדרכים, המזהים אותו כמקום של סכנה - היא המרחב התובע את נוכחותו של המהלך בדרך. בעוד שתנועתם של עוברי הדרכים מתוארת כריצה אחוזת תזזית ממקום אחד לאחר, מייצר המהלך בדרך תנועה של שוטטות במרחב, הנעדרת כיוון ברור ומובהק. מדתם של הצדיקים נתפסת כהכרעה של אמונה בתביעות לתיקון אותן צופנת הדרך, ובהטיית האוזן אל ניצוצות הקדושה אותם נדרש המשוטט ללקט.

הפירוש שמציע הרי"ח נשען על מסורות של הליכה שהתגבשו בקרב חוגי המקובלים בצפת, שראו בהליכתם מחוץ לעיר פעולה שבאמצעותה הם מזדהים עם השכינה הגולה ומזדהים איתה בכאבה. בספרו 'ספר גירושין' כינה המקובל ר' משה קורדובירו את הפעולות הללו, את ההליכה אל מחוץ לעיר, אל מחוץ למרחב המיושב, 'גירושין', שבהן השתתפו המקובלים בכאבה של השכינה, המגורשת אף היא מביתה – 'כי הצדיק הולך נע ונד בעבורה [עבור השכינה] והוא מיחדה [...] כי המלכות בהיות לה דין משפיעו בצדיק והוא מדוכה ומעונה ביסוריה [...] ועל סוד תירוכים [עזיבות או גירושין] כי עם היות שאנו לומדים תורה שהוא סוד היחוד כי שכינה ותורה נמצאים יחד עם כל זה אנו גולים ומכתתין רגלנו [...] ואנו סובלין יסוריה'. במילים אחרות, פעולות הגירושין שתיקן ר' משה קורדובירו היוו למעשה נכונות להשתתף בצערה ובסבלותיה של השכינה, להתגרש עמה מביתה מרצון, לחקות אותה. זו נתפסה בעיניו כדרך לגאולה.


לגלות עם השכינות של הכאן ועכשיו

כיום רווחות התפיסות היוצאות כנגד מי שמצביע על המקומות החרבים. 'להודות על הטוב' ולאמץ 'עין טובה', ויציאה כנגד ה'חמיצות' המסרבת לכך הן המנטרות המקובלות. אלה הם עוברי הדרכים, אלה המעוניינים לפסוע בדרך הראשית ולהתעלם, לעלות על מטוסים היוצאים מנמל תעופה אחד לאחר ומותירים את חותמם באוויר העולם, אך עבורם אין זה אלא עוד תוספת אל אותו טוב שניתן לדלות ממנו עוד ועוד. אלא שהמציאות רוויה חורבות שבתוכן בנות קול המנהמות כיונה וקוראות אוי לכם, שבעוונותיכם חרב עולמי.


כיום רווחות התפיסות היוצאות כנגד מי שמצביע על המקומות החרבים. 'להודות על הטוב' ולאמץ 'עין טובה', ויציאה כנגד ה'חמיצות' המסרבת לכך הן המנטרות המקובלות. אלה הם עוברי הדרכים, אלה המעוניינים לפסוע בדרך הראשית ולהתעלם, לעלות על מטוסים היוצאים מנמל תעופה אחד לאחר ומותירים את חותמם באוויר העולם, אך עבורם אין זה אלא עוד תוספת אל אותו טוב שניתן לדלות ממנו עוד ועוד. אלא שהמציאות רוויה חורבות שבתוכן בנות קול המנהמות כיונה וקוראות אוי לכם, שבעוונותיכם חרב עולמי.

ישראל היא מדינה שקמה על ארץ חרבה. המעונות החרבים מן ההפצצות החוזרות ונשנות של צה"ל במחנה הפליטים בג'נין שלברוטליות שלהן היינו עדות ועדים שוב רק לפני כשלושה שבועות, מספרים את תולדות סיפור החורבן הזה בקליפת אגוז. תושבותיו ותושביו של מחנה הפליטים בג'נין הם ברובם פליטי, או צאצאי הפליטים מאזור הכרמל (כמו בעזה, שהותקפה אף היא שוב אך לפני כחודשיים), שורדי הנכבה של 1948, שורדי חורבנה של הארץ, של פלסטין – ארץ ישראל, אלה שישראל מוסיפה למנוע את שיבתם, מעוניינת להפוך את מצב פליטותם לקבע. אלה חוות וחווים אובדנים חוזרים ונשנים של בתיהם, כאותה שכינה המוסיפה לגלות ולהתפלש בעפר.

סיפורה של הארץ החרבה והשכינה הגולה בתוכה היא גם סיפור חורבנותיהם החוזרים ונשנים של הכפרים הלא מוכרים בנגב, מאבקן של המשפחות הפלסטיניות בשיח' ג'ראח וגם סיפור תושבותיהן ותושביהם המגורשות של גבעת עמל וכפר שלם – שחיו בשארית שנותרה מן הכפרים שתושביהם גלו, אך דין גלותם הוסיף לרבוץ לפתחן, עד שנפלו קורבן למדיניות הניאו-ליברלית ולתאוות הנדל"ן. זהו גם סיפורן של משפחות ילדי תימן, מזרח ובלקן החטופים, שכמו הכפרים שנותרו, סומנו גם ילדיהן כ'נטושים', וגם הן גולות, מתגרשות, מתפלשות בעפר בחיפוש אחר גורל יקיריהן. כל החורבנות הללו הם המעונות של בנות הקול, התובעות את תיקונן.


סיפורה של הארץ החרבה והשכינה הגולה בתוכה היא גם סיפור חורבנותיהם החוזרים ונשנים של הכפרים הלא מוכרים בנגב, מאבקן של המשפחות הפלסטיניות בשיח' ג'ראח וגם סיפור תושבותיהן ותושביהם המגורשות של גבעת עמל וכפר שלם – שחיו בשארית שנותרה מן הכפרים שתושביהם גלו, אך דין גלותם הוסיף לרבוץ לפתחן, עד שנפלו קורבן למדיניות הניאו-ליברלית ולתאוות הנדל"ן. זהו גם סיפורן של משפחות ילדי תימן, מזרח ובלקן החטופים, שכמו הכפרים שנותרו, סומנו גם ילדיהן כ'נטושים', וגם הן גולות, מתגרשות, מתפלשות בעפר בחיפוש אחר גורל יקיריהן. כל החורבנות הללו הם המעונות של בנות הקול, התובעות את תיקונן.

רבי יוסי משרטט עבורנו דרך אחרת, שאיננה זו שנלכדת ברשתו של "הטוב המשותף" אלא במוכנות לגלות ולנדוד יחד עם השכינות הללו, לשהות איתן בכאבן ובגירושן ולהיאבק עמן במאבקיהן, להשמיע את קריאת ה"אוי" שלהן, להצביע על העוונות, ועל דרכי תיקונם.




 


אבי-רם צורף הוא עמית פוסט-דוקטורנט במכון ון-ליר בירושלים, מלמד במכללת ספיר, חבר קולקטיב מזרחי-אזרחי ובארגון אקדמיה לשוויון.



 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'? להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן. להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page