המניעים לאי-חתימת הסכם בעזה
בשעה טובה הושג הסכם הפסקת-אש בלבנון. ברצועת עזה, לעומת זאת, נמשכת הלחימה. לכאורה הובסו חמאס וחיזבאללה, ובפי כל עולה השאלה הכיצד נחתם הסכם הפסקת-לחימה בלבנון בעוד הסכם דומה לא נחתם בעזה, ובפרט כאשר סכנת מוות מרחפת על כל החיים מתוך 100 החטופים המוחזקים בה. אין עוד אפשרות לתרץ זאת ברצון למנוע התבססות מחודשת של שלטון חמאס ברצועה, שכן משעה שניטל כוחו של חמאס הסבירות להתבססותו באופן שמאיים על ישראל נמוכה, וזו גם עמדת ראשי מערכת הביטחון. התשובה לתמיהה ידועה: השאיפות להקמת התיישבות יהודית בעזה הן המסכלות הסכם הפסקת-אש, ובינתיים, יהרגו ח"ו חיילים ויאבדו החטופים כולם.
השאיפות הללו, שהוסוו במידת-מה בימיה הראשונים של המלחמה, נשמעות היום בגלוי מעל כל במה, בכנסי התיישבות, בכנסי "חוזרים לחבל עזה" (הארץ 29.1.24), ונקראות בעלוני השבת המחולקים בבתי הכנסת. רבנים אינם מהססים לומר ש"אין לשפוך את דמם של בחורי ישראל אם לא חוזרים לשלוט ברצועת עזה, אם אין מיישבים שם יהודים" (הרב אורי שרקי). אחרים, כמו רב הנח"ל עמיחי פרידמן, חולמים "שבימים האלה אין את ההרוגים, אין את השבויים... וברגע שאני מזיז אותם מהמסך אני נשאר עם אולי החודש הכי משמח בחיים...". בסיור הכנה להתנחלות בעזה (19.12.24), בנוכחות שרים וחברי כנסת, נאמרו הדברים בבירור: "כל האזור הזה ריק כיום מתושבים (אזור בית-חאנון ובית-לאהיה בצפון הרצועה) כשמדברים על עיסקת חטופים האזור הזה ישוב ויתמלא, ויאבד" (הדר בר-חי, מנהלת גרעין המתנחלים עוז חיים).
כיצד נחתם הסכם הפסקת-לחימה בלבנון בעוד הסכם דומה לא נחתם בעזה? התשובה לתמיהה ידועה: השאיפות להקמת התיישבות יהודית בעזה הן המסכלות הסכם הפסקת-אש, ובינתיים, יהרגו ח"ו חיילים ויאבדו החטופים כולם.
אם ידובר על עסקה להשבת החטופים, יאבד להם האזור ולא יוכלו להתנחל. את החטופים הם "מזיזים מן המסך" לטובת הארץ המובטחת. במאזן השוקל חיים מול אדמה, עדיפה לדידם האדמה. מנין נטלו את הרעיון כי ראוי ונכון להקריב בני אדם על מזבח קדושת האדמה? לכל זאת יש מקור אחד מרכזי – חידוש מבית מדרשו של ר' צבי יהודה קוק (הרצי"ה), אשר טופח והושרש בתודעת הימין הקיצוני: הרעיון כי ויתור על כל שעל מאדמת ארץ ישראל – גם כאשר הוא מפני פיקוח נפש, ובמקרה שלפנינו חיי החטופים - הוא לכאורה בגדר "חילול השם".
משמעותו המקובלת של חילול השם
הדברים הבאים מבוססים בחלקם על מאמרו של הרב רונן לוביץ "קידוש השם וחילול השם" (דעות 2021). על סמך ניתוחו לשינוי שחל במושג "חילול השם", אני מבקש להסביר את ההתנגדות הנוכחית לעסקה שתחזיר את החטופים.
חילול השם הוא לאו מן התורה: "ולא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, לב). לחילול השם פנים רבות. שאלת הגמרא מהו חילול השם אינה נענית בניסוח של כלל, אלא בשפע דוגמאות. רב מסביר: אדם כמוני, נשוא פנים, הקונה בשוק ואינו משלם מיד, גורם לחילול השם שכן עשוי הוא לעורר חשד גזל; ר' יוחנן מוסיף ואומר: אם אלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין יהא זה חילול השם. בהמשך הסוגיה נאמר כי מי שאינו נושא ונותן ביושר, ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מחלל את השם (יומא פו, א). התוספתא (בבא קמא י, יד) קובעת כי גזל הנכרי חמור מגזל ישראל מפני חילול השם. הרמב"ם מרחיב את ההגדרה: "כל המשים עצמו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילול השם" (הלכות תלמוד תורה ג, ה).
הדוגמאות השונות הפכו לכלל בניסוחו של בעל ספר החינוך: "שיעשה איש מפורסם בגמילות חסדים ומעשים טובים מעשה אחד שיראה לרבים שהוא עבירה (למרות שנעשה בהיתר, כלומר עצם המעשה אינו עבירה), אלא שאינו ראוי לאיש החסיד ההוא שיעשהו" (מצווה רצה). בהשפעת כמה מן הדוגמאות לעיל ציין הרמח"ל כי חילול השם הוא מושג יחסי, על פי מדרגתו של אדם: "ענפי חילול השם גם כן הם רבים וגדולים, כי צריך האדם להיות חס על כבוד קונו, ובכל מה שיעשה יתבונן מאוד שלא יצא... חילול לכבוד שמים חס ושלום... שכל אדם לפי מדרגתו ולפי מה שהוא נחשב בעיני הדור צריך שיתבונן לבלתי עשות דבר בלתי הגון לאיש כמותו..." (מסילת ישרים י"א).
עקרונות אלה מצאו את דרכם גם למשפט בן זמננו. כך למשל השופט אליקים רובינשטיין כתב כי פגיעה בחסרי-אונים אף היא חילול השם: "התנהגות מעין זו עלולה להיות לכאורה אף בחינת חילול השם – שעה שקצין בכיר, פוגע בזולת... בעצור אזוק וכסוי-עיניים. שם שמים מתחלל... ואף במקרים בהם אין מדובר מבחינה משפטית בעבירה. כך בפני יהודים, וכך בפני מי שאינם יהודים" (בג"ץ 7195/08).
כללו של דבר: חילול השם הוא שם משותף למעשים החורגים מנורמות מוסריות המקובלות בקרב יהודים ובקרב אומות העולם כאחד; הוא נמצא בתחום הדתי המובהק, ואף מעבר לו, בתחום המוסרי הרחב.
גלות וגאולה, כבוד וגאווה: חידושו של הרצי"ה
תפיסה חדשה למושג חילול השם הוצעה על ידי הרצי"ה הרואה את חילול השם בפיזורו של עם ישראל בגלותו בין העמים. לדידו, הישיבה בגלות היא כשלעצמה חילול השם, ללא קשר למעשי האדם; והיפוכה, השיבה לארץ ישראל, היא קידוש השם. ולא נחה דעתו עד שהציב את השיבה לארץ ישראל "כיסוד ושורש לכל התורה כולה", בעוד "חילול-השם (כלומר הויתור עליה) הוא יסוד ושורש להריסת כל התורה כולה. קידוש השם מתגלה בכבוד עם-השם, קרובו וסגולתו... בתפארת ממלכתיותו ומדינתו..." (התורה הגואלת א, תשמ"ג).
במקורו, חילול השם הוא שם משותף למעשים החורגים מנורמות מוסריות המקובלות בקרב יהודים ובקרב אומות העולם כאחד; אלא שהרצי"ה ותלמידיו פיתחו הבנה שונה בתכלית של המושג.
הרצי"ה שואב את הרעיון מדברי הנביא יחזקאל: "...בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם... ואשפך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגלוליהם טמאוה, ואפיץ אתם בגוים... ויבואו אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו, ואחמל על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים... לכן אמר לבית ישראל כה אמר ה' לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם..." (יחזקאל לו).
פרשנות הרצי"ה מנתקת אפוא את חילול השם ממעשי ישראל, ותולה אותה בעצם הישיבה בגלות. לשיטה זו, התיקון – שאמור להיות בידי אלהים – הוא קידוש השם באמצעות שיבת ישראל לארצו.
משעה שחילול השם ניטל ממקומו והועבר מן המישור הדתי-מוסרי אל המישור הלאומי, הוא נבחן בשדות הגאווה והכבוד הלאומי. תלמידי הרצי"ה המתבססים על חידושו הרחיקו לכת: "מצבם השפל של בני ישראל בגולה, אינו מאפשר את תרומתו המיוחדת של עם ישראל לכל באי עולם. עם ישראל יכול למלא את ייעודו, להשפיע על העולם, רק כאשר הוא נמצא במצב שבו העולם מעריך אותו" (אבינר, באהבה ובאמונה, א, תש"ס). תפיסה זו מבקשת את "הערכת" הגויים לפועלו של עם ישראל, וזאת כאשר על פי המקורות הקדומים יש לשמור על טוהר מוסרי על מנת לקדש את השם בקרב הגויים.
וכשכבוד לאומי נכנס למערך השיקולים, הוא יוצא משליטה: לשיטת תלמידי הרצי"ה לכבוד אין גבול ושיעור, וכל מה שממעיט (לכאורה) את הכבוד הריהו בגדר חילול השם. כך למשל לדעתם שיתוף ערבים אזרחי ישראל בשלטון ממעיט מהכבוד הלאומי, והוא "חילול-השם, שאין כמוהו, לשם השם יתברך, בורא העולם וקורא דורותיו ומציב גבולות עמיו, הוא הטראגי-קומדיה של ביזוי עמנו ומדינתנו בהרכבת ממשלת מיעוט זו על מדינתנו… לרקבון אין תיקון ואין ריפוי ואין שכלול בהצטרפות אליו חס ושלום, אלא בפסולו וביטולו היסודי והמוחלט, ובהתחדשות בריאותית יסודית ושורשית" (ארץ הצבי, ג, תשנ"ה). מכאן שרשי הסירוב המוחלט של חברי הימין הקיצוני לצרף ערבים לקואליציה: "בעצם קיומה של ממשלת מיעוט הנשענת על קולות נכרים שונאי ישראל… יש חילול ד' וחילול כבוד ישראל"; "ששיתוף ערבים בהנהגה הריבונית יש בו משום צמצום הריבונות היהודית ועל כן הוא מהווה חילול ד'" (זלמן מלמד, יש שואלים, בית-אל תשנ"ח).
וכשכבוד לאומי נכנס למערך השיקולים, הוא יוצא משליטה: לשיטת תלמידי הרצי"ה לכבוד אין גבול ושיעור, וכל מה שממעיט (לכאורה) את מה שהם מגדירים כ'כבוד לאומי' הריהו בגדר חילול השם.
שיאו של חילול השם בעיני אסכולה זו הוא החזרת שטחים שנכבשו. לדידם, מסירת שטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים לגויים היא "חילול השם היותר נורא ואיום שבהיסטוריה... כאשר אנחנו מוותרים על חלקים מהארץ שהבטיח הקב"ה לנו ולאבותינו – אין חילול השם גדול מכך. הרב צבי יהודה סבר כי מי שמעלה בדעתו לסגת ח"ו מארץ ישראל... יהיה לדראון עולם" (זלמן ברוך מלמד).
כדי להאדיר את התוכן הלאומי החדש שנוצק למושגים חילול השם וקידוש השם, פיתח הרצי"ה קו מחשבה נוסף. בירושלמי (קידושין פ"ד ה"א) מופיע משפט תמוה: "גדול קידוש השם מחילול השם". מאי משמע? ברור הרי שקידוש השם הוא בעל ערך נשגב, וחילול השם היא עבירה קשה. הרצי"ה הסביר זאת כך: "גדול קידוש השם הנובע ממצב של חילול השם". השואה, למשל, היתה לדעתו חילול השם נורא; ובלשונו: "כמה אפשר לסבול החילול השם הזה… שהגויים אומרים: 'עם ה' אלה ומארצו יצאו'. אז מה יהיה הסוף? אני אעשה קידוש השם גדול... לא כתוב כאן כאשר תחזרו בתשובה... כיצד?… בזה, שאני אקח אתכם בעל כרחכם הביתה… 'בחימה שפוכה אמלוך עליכם'. אקים עליכם את היטלר ימ"ש, ואחתוך אתכם, את גופותיכם ואת נשמותיכם עד שתהיו מוכרחים לחזור הביתה" (התורה הגואלת, שם). כך גם לגבי מלחמת יום הכפורים בה הוכתה ישראל קשות בימי המלחמה הראשונים וכבוד ישראל היה למרמס, ימים שעליהם אומר הרצי"ה: "אלו דברים בטלים, דברים שהיו, דברים שאין בכלל מקום לדון בהם. חשובה ארץ ישראל – היא העיקר" (שם).
לשמחה מה זו עושה?
לתפיסתם, מלחמה - עם כל היגון הכרוך בה, עם הרוגים ופצועים ואלפי משפחות שחרב עליהן עולמן - היא עילה לשמחה. "רבינו שמח על קידוש השם העצום שהיה אז במלחמת יום הכיפורים. האויב פלש לשטחנו, ואנו בלמנו אותו וזרקנו אותו מן הארץ" (אבינר, מחיל אל חיל, תש"ס). ומחרה מחזיק אחריו צבי טאו: "לעת מלחמה מתגברת בנו השמחה... ככל שרב היגון במלחמה (חילול השם), כך גדל קידוש השם הבא ממנה... ועל מלחמת יום הכיפורים – מדרגה נוספת נוראה ומזעזעת וככל שהדבר מסובך וקשה צומח ממנו קידוש השם יותר גדול" (לאמונת עתנו, ד). הפרשנות הזו התעוררה לחיים בימים הנוראים האלה: אוקטובר הנורא הפך בדעתם ל"חודש הכי משמח בחיים... הארץ שלנו. כולל עזה..." (עמיחי פרידמן). לשיטתם, האסון הנורא שפקד אותנו הוא שמחה גדולה, "בניכוי ההרוגים והפצועים" כמובן, כי הוא מקרב את בניית גוש-קטיף. כך, שפיכות הדמים, הסבל והעינויים, ועמם סבלם ואובדנם של החטופים, אינם אלא "חלק מתכנית אלהית גדולה... רק אם תהיה קטסטרופה איומה של הסתערות ערבית אכזרית... להשיב לנו את עזה ולהקים בה התיישבות יהודית" (פרופ' יואל אליצור 13.10.23). הדברים הללו נאמרים בגלוי: בניכוי ההרוגים עלינו לשמוח, שכן מהאסון הנורא תצמח התכנית האלוהית לגאולת עזה; ומה לנו המתים, מה לנו החטופים כי יפריעו למהלך האלוהי הזה? "קידוש השם" אשר יצמח מגאולת עזה, הוא עבורם מאורע עתיר שמחה, דווקא מפני שהוא צומח מ"חילול השם" הנורא שארע לעת מפלתנו בשבעה באוקטובר.
על ימיה הראשונים והקשים של מלחמת יום הכפורים אמר הרצי"ה: "אלו דברים בטלים, דברים שהיו, דברים שאין בכלל מקום לדון בהם. חשובה ארץ ישראל – היא העיקר". תפיסה מסוכנת זו זכתה לתחיה מאז השבעה באוקטובר.
מכאן עליצותו וזחיחות דעתו של הפלג המשיחי לנוכח מלחמת השבעה באוקטובר. אדרבא, מפני שהיתה כה נוראה, עתיד לצמוח ממנה מהלך גדול, גאולת עזה. מכאן גם הצהרותיו נגד הפסקת המלחמה, מכאן גם השלמתו עם הפקרת החטופים, שהרי כזכור "הם אינם העיקר". ומהו העיקר? כבר הראינו לדעת: קידוש השם העתיד לבוא מיישוב עזה.
צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהפיצם בין האומות
פרשנותו של הרצי"ה למושגים חילול השם וקידוש השם - זרה ומוזרה. ראשית, היא אינה עולה בקנה אחד עם הגדרתם הקלאסית של מושגים אלה במסורת ההלכתית, החל בגמרא, ועד קשת רחבה של פוסקים וחכמים הרואים בחילול השם עבירה דתית מוסרית, ואינם מעלים כלל על דעתם את הרעיון כי עצם ישיבת עם ישראל בגולה היא בגדר חילול השם. אדרבא, "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהפיצם בין האומות" (פסחים פז, ב). ופירשו חכמים, כדי שירבה אור התורה ויתווספו גרים לישראל (סמ"ג עשין, סימן עד). ובניסוחו של הזהר (פרשת ויחי): "אמר רבי חזקיה: לא השרה הקב"ה את ישראל בגלות בין העמים, אלא כדי שיתברכו שאר העמים בשביל ישראל, כי הם מושכים ברכות ממעלה למטה בכל יום". עינינו הרואות כי כמחצית העם היהודי נמצאת היום בגלות, ביניהם רבים שלומי אמוני ישראל, והם אינם רואים בכך חילול השם.
כל המפרשים רואים את חילול השם בחטאי ישראל אשר הביאו ליציאה לגלות ולפיזור ישראל בין האומות. ובכן, נכון: שם שמים מתחלל כאשר ישראל מגורשים לגלות בכח, והגויים אומרים "עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו, יט), ולא יכול היה להציל את עמו ואת ארצו. אבל ממה נבע חילול השם? מדוע יצאו ישראל לגלות? התשובה ברורה, והיא תדירה בתפילותינו: "מפני חטאינו גלינו מארצנו". אפילו באותו פסוק ביחזקאל מצוינת סיבת הגלות: "ואשפוך חמתי עליהם על הדם אשר שפכו על הארץ ובגילוליהם טימאוה". בניגוד לדברי הרצי"ה, יש להבחין בין חילול השם הנובע מחטאים (סיבה) וחילול השם הנובע מן התוצאה (העונש). יש לרפא את הסיבה; לא את העונש.
משל למה הדבר דומה? לבן מלך שיצא לתרבות רעה ונעשה גזלן ורוצח. לימים נתפס ונחבש בבית האסורים. אמרו הכל: בן המלך כלוא בין פושעים ובכך מתחלל שם המלך. אמר לעצמו בן המלך, איך אסיר את החרפה? אהרוג את השומרים, אפרוץ את חומת הכלא ואברח, וכך יסור חילול שם המלך. אלא שבן המלך אינו מבין שבמעשה כזה חילול כבוד המלך רק יתעצם; הוא אינו מבין שהיה עליו לשוב בתשובה ולכפר על חטאיו - או, לחילופין, שאביו המלך, אם על המלך טוב, יפדה בעצמו את בנו ויוציאו לחרות. כך אכן נמצא בדברי יחזקאל, שאף על פי שהיו ישראל חייבים כליה ח"ו במידת הדין, הבטיחם הקב"ה שלא יכלה אותם.
פרשנותו של הרצי"ה למושגים חילול השם וקידוש השם - זרה ומוזרה. היא אינה עולה בקנה אחד עם הגדרתם הקלאסית של מושגים אלה במסורת ההלכתית, החל בגמרא, ועד קשת רחבה של פוסקים וחכמים הרואים בחילול השם עבירה דתית מוסרית.
וכבר היו דברים מעולם. משהכירו בני ישראל בחטאם במדבר ובקשו לעלות בהר, הם נגפו: "וישכימו בבקר ויעלו אל־ראש־ההר לאמר הננו ועלינו אל־המקום אשר־אמר ה' כי חטאנו. ויאמר משה, למה זה אתם עוברים את־פי ה' והוא לא תצלח, אל־תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם... ויעפילו אל־ראש ההר וירד העמלקי והכנעני... ויכום ויכתום עד־החרמה" (במדבר יד). בני ישראל בקשו לכפר על חטאם ולפרוץ בכח אל ארץ ישראל. אבל פריקת עול ופריצה בכח אינם תיקון ואינם קידוש השם. כך אז, כך גם היום.
פרק מיוחד ומרכזי - וכה עלום מעין ההלכה?
לפי הרצי"ה, פרק לו בספר יחזקאל הוא "פרק מיוחד מאוד, אין עוד פרק כזה, כל כך מיוחד ומרכזי" (התורה הגואלת, שם). מהיכן נטלו רבני הימין הקיצוני חירות לראות בפסוקי יחזקאל על פי פירוש הרצי"ה את מרכז החיים היהודים? אם הפרק כה מיוחד ומרכזי - ככל שנגזרים ממנו, לשיטתם, פסקי הלכה, ועוד בדיני נפשות - מדוע לא נכלל בגדרי וסוגי חילול השם שקבעו חכמים ופוסקי הלכה במשך אלפיים שנות התפתחות התורה שבעל פה? (ראו גדרי חילול השם ברמב"ם, הלכות יסודי התורה, ה א, שאינו מונה גלות כחילול השם). כיצד הפכה פרשנות זו למרכז ההוויה היהודית של אנשי רוח, רבנים ומנהיגים? יתר על כן, היהדות הרבנית, שרבני הימין הקיצוני מתיימרים להשתייך אליה, רואה בתורה שבעל פה את פסיקת הלכה, ואינה פוסקת הלכה מתוך חזון הנביאים, שלא עובד ולא פורש בתורה שבעל פה.
תאמרו, שערי חידוש ופרשנות לא ננעלו, והרשות בידי הרצי"ה ליצוק פירוש חדש בדברי יחזקאל. על כך יש לומר כי ככל שנותר החידוש בגדר רעיון פרשני, ניחא; אבל מכאן ועד פסיקת הלכה שיש בה דיני נפשות - המרחק רב. עינינו הרואות כיצד פסק הלכה שנגזר מחידוש זה הפך להיות אבן-פינה במדיניות הננקטת על ידי ממשלת ישראל: באי-הכרה ואי-שיתוף מיעוטים בקבלת החלטות בכנסת ובממשלה, ובסרוב מוחלט לכל נסיגה משטחים, גם כאשר זו כרוכה בפיקוח נפש, והכל משום פגיעה בכבוד לאומי. והנה כעת התווסף לכך גם הסירוב לחתימת הפסקת אש בעזה, על מנת לאפשר את חידוש ההתנחלויות בה - ואפילו במחיר חיי החטופים.
איומי שרי הפלג הקיצוני, הרואים עצמם כתלמידי הרצי"ה, מונעים את מימוש הפסקת האש שהתקבלה על דעת כלל ראשי מערכת הביטחון – שר הבטחון, הרמטכ"ל, ראשי השירותים החשאיים - ומוסכמת גם על אנשי ביטחון מובהקים בעבר ובהווה. כל זאת מתוך פרשנות המכשירה הפקרה איטית ומייסרת של אחינו ואחיותינו הנמקים למותם. שיבת ישראל לארצו – אולי יש בה משום קידוש השם; אך כשהיא מלווה שפיכות דמים נוראה והפקרת אחים למותם, היא אינה קידוש השם, ויש בה דווקא הרבה משום חילול השם. אם נשוב למשמעותו המקורית של המושג - הכרוך מיניה וביה בהפרת נורמות מוסריות-דתיות - נבין כי הפקרת החטופים היא היא חילול השם נורא. כאשר העולם רואה את עם ישראל מפקיר את אחיו ואחיותיו למוות באיבוד צלם אדם ובייסורים קשים, כאשר הוא יודע כי הם הולכים ומתים רק משום פיסת אדמה שברצון מיעוט בעם להתיישב בה, כאשר ניכר כי גורם הדבר לקרע נורא בעם, אין חילול השם גדול מזה.
סוף דבר
הצלת חיי החטופים בעזה כרוכה בהסכם נסיגה ובויתור על התיישבות באדמתה. רבני הימין רואים בהחזרת שטחי ארץ ישראל לידי גויים חילול השם. מכאן עיקשותם שלא להחזיר לעולם אף שעל. דבקות בעמדה זו תביא להנצחת מלחמת דת בין ישראל ושכנותיה, לעד, ללא מוצא, ללא תקווה. הקרבת החטופים - ולמעשה המתתם - בצורה אכזרית ואיטית, אינה אלא חוליה בשרשרת דמים זו.
אם נשוב למשמעותו המקורית של המושג - הכרוך מיניה וביה בהפרת נורמות מוסריות-דתיות - נבין כי הפקרת החטופים היא היא חילול השם נורא. כאשר העולם רואה את עם ישראל מפקיר את אחיו ואחיותיו למוות באיבוד צלם אדם ובייסורים קשים, כאשר הוא יודע כי הם הולכים ומתים רק משום פיסת אדמה שברצון מיעוט בעם להתיישב בה, כאשר ניכר כי גורם הדבר לקרע נורא בעם, אין חילול השם גדול מזה.
הרב קוק האב (הראי"ה) כתב כי "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות... אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה" (אורות מלחמה ג). שאלה טובה היא, האם לא הקדמנו מדי לעסוק בממלכה; והאם נזכה לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות.
לעיון נוסף:
אנציקלופדיה תלמודית כרך טו, חלול השם [טור שמ].
"קידוש השם" ו"חילול השם" / הרב ד"ר רונן לוביץ ("דעות", 2021)
המשיחיות הציונית הדתית / פרופ' ישראל יעקב יובל (ישר, 19.08.23)
מוטי קפלן הוא בוגר ישיבת היישוב החדש, עמית מחקר בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון ומורה במסלול לתכנון ערים באוניברסיטה העברית בירושלים.
רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?
להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.
להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.
רוצה לתמוך ב'ישר'?
אפשר לתרום לנו כאן. כל התרומות מיועדות להרחבת מעגל הקוראים והקוראות.