'אשמנו מכל עם'? על הכחשה ותשובה

'אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור'. זו אינה קביעה עובדתית ביחס למצב הנוכחי, אלא ציטוט מהתפילה, מהווידוי הנאמר בסליחות מימי אלול ועד יום הכיפורים. אף על פי שרבים מאתנו שבים ואומרים את המשפט הזה (ובנוסח עדות המזרח: 'בושנו מכל גוי') מדי שנה, קשה שלא לשמוע בו השנה הד להאשמות קונקרטיות המופנות כלפינו מבפנים ומבחוץ. בה במידה קשה לדכא את הרפלקס המתקומם כנגד ההאשמה העצמית הקולקטיבית על מוחלטותה. האמנם אשמנו מכל עם? 

מאז תחילת המלחמה אנו עדים למסע מתמשך של מגננה והכחשה בדיבור אחד. פגשנו בכך בצד הפלסטיני מיד לאחר הטבח: קולות שהציבו סימן שאלה על עובדת הטבח, חברו לקולות שהצדיקו את הטבח. כך גם בציבור הישראלי-יהודי מאז תחילת המלחמה: כל האשמה באשר למעשינו בעזה מוכחשת ומוצגת כתעמולה אנטישמית, ובד בבד המעשים הכלולים בהאשמה זוכים להגנה. כך אפשר לומר שאין חפים מפשע בעזה ולהצהיר על העזתים כעמלק שיש למחותו, ובו בזמן לטעון שצה"ל עושה כל מאמץ שלא לפגוע בבלתי מעורבים, ואף לתייג את מי שטוען אחרת כשקרן וכשונא ישראל. 

הכחשת המצב בעזה רווחת בציבור הישראלי-יהודי כולו, לא רק בימין אלא אף במרכז ובחלקים מהשמאל; ובימים הנוראים, שבהם אנו נדרשים לפשפש במעשינו, עובדה זו מחייבת אותנו למחשבה יתירה.

דודי המנוח, הסוציולוג סטנלי כהן, ניתח בהרחבה את תופעת ההכחשה של זוועות ועמד על המנגנונים הפסיכולוגיים, התרבותיים והפוליטיים שמאפשרים ומשרתים אותה (Stanley Cohen, States of Denial, 2001; התרגומים מדבריו להלן הם שלי). ואכן, למרות העדויות הנרחבות לפשעים שאנו מבצעים ולעוולות שאנו אחראים עליהן (אף אם אנו חולקים אחריות זו עם אחרים), ההכחשה רווחת בציבור הישראלי-יהודי כולו, לא רק בימין אלא אף במרכז ובחלקים מהשמאל, ועולה בקנה אחד עם ממצאי הניתוח. מדובר בהכחשה של הנתונים העובדתיים ("הכחשה מילולית", כהגדרתו של כהן) בצד אימות העובדות תוך מסגורן כלגיטימיות ("הכחשה פרשנית"). משרי הממשלה דרך עיתונאים, כותבי פוסטים וטוקבקיסטים, האשמות נהדפות באופן כמעט אוטומטי ובלי בחינה ביקורתית ממשית של העובדות. כך נוצר המצב המוזר שבו שרים בממשלה מצהירים מפורשות על הכוונה 'למחוק את עזה', למנוע כניסת מזון לרצועה, למנוע מתושבי עזה לחזור לבתיהם, להביא לעזיבת האוכלוסיה וליישב במקום יהודים - כלומר, להביא לטיהור אתני - אך אם מישהו טוען שישראל מבצעת טיהור אתני או גורמת להרעבה, דבריו מוקעים כאנטשימיים, או גרוע מכך, אם ביהודי מדובר, כאוטו-אנטישמיות. 

קריאה בספרו של כהן מגלה עד כמה מנגנוני ההכחשה וההצדקה הנוכחיים דומים להפליא למנגנונים שהופעלו לנוכח זוועות אחרות ברחבי העולם, ממש כאשר הללו אירעו. אותם נימוקים וטיעונים - בטחוניים, מוסרניים, עובדתיים או אידיאולגיים - שנתפסים כאן כייחודיים, נשמעו בחברות רבות שהיו אחראיות לזוועות (ואף הן ראו אותם כייחודיים). כך גם באשר לכפילות של הכחשה והצדקה: 'כיצד יכול אדם לומר שטבח לא התרחש, אך גם [לומר] ש"הם קבלו מה שמגיע להם"?', שואל כהן ומציע לראות בסתירה זו יסוד 'אידיאולוגי, יותר מאשר לוגי', ומנגנון המכשיר את ביצוע העוולות. 

באפיון פשטני אפשר לומר שבמרכז הפוליטי רווחת ההכחשה המילולית והבחירה שלא לדעת, יחד עם אדישות ("הכחשת ההשלכות") ומתן לגיטימציה בדרגות שונות למה שאכן מתבצע; בשמאל המתון יש נטייה להתמקד במאבק להשבת החטופים ומתוך כך להסיט את תשומת הלב האישית מהנעשה בעזה; בימין של הליכוד / בן-גביר / ערוץ 14 מובעת תמיכה מוצהרת באגרסיביות, אך זו עדיין מלווה בהכחשת טענות עובדתיות.

הרמב"ם מדגיש שהחובה לשמוע ביקורת נכונה אף לגבי הקולקטיב - כאשר העם אינו מוכן לשמוע תוכחות, הוא אינו יכול לחזור בתשובה כראוי.

דומה שההכחשה זוכה למשנה תוקף בשיח של הימין הדתי. כאן חוברים שני מאפיינים ייחודיים, המצטיירים כערכים דתיים לכאורה: הדגש על לימוד הזכות על עם ישראל, והאידיאליזציה של המלחמה כתקופה של אורות. ממילא, כל לימוד חובה על עם ישראל (וממילא על מדינת ישראל) ביחס לאחרים הוא פסול (זאת בשעה שלימוד חובה על חלקים מהעם בשל חילוניותם, שמאלנותם, או עגלתם הריקה מתקבל דווקא כטבעי ומתבקש). ואם אנו שרויים בימים של ניסים, אין הרי מה לעסוק בקטנות של פשעים (או 'פשעים') כאלה ואחרים. הזיהוי של הצלחת עם ישראל עם רצונו של הקב"ה - ובלי לשאול אף לרגע מהי אותה 'הצלחה' - מביא לכך שכל האשמה כלפי מדינת ישראל, נתפסת כפגיעה בקב"ה עצמו. כך שבד בבד עם הצדקת הפגיעה המכוונת בבלתי מעורבים מבחינה דתית, מתעצב לנגד עינינו איסור חמור לשמוע ולהשמיע תיאורים עובדתיים של פשעי מלחמה לכאורה. 

הכרת החטא 

אלא שבחינה של מסורת ההלכה והמחשבה מקשה מאוד על אימוץ קו מחשבה דתי זה. רבותינו הרבו לעמוד על ההכרח של הפרט ושל הכלל לחקור את מעשיו, להקשיב לתוכחות ולהיאבק במכשולים הנפשיים המונעים את הכרת החטא. הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ד) מציג עשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה. את הגורם התשיעי ברשימה הרמב"ם מאפיין כך:

והשונא את התוכחות - שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה, שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו חוזר בתשובה… וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר 'הוי גוי חוטא'... וכן צוהו האל להוכיח לחטאים שנאמר, 'קרא בגרון אל תחשוך'. וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה. לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה, וזה ששונא את התוכחות אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו לפיכך יעמוד בחטאתיו שהם בעיניו טובים. 

להסבר גורם זה - 'השונא את התוכחות' - הרמב"ם הקדיש יותר מילים מאשר לכל אחד מיתר עשרים ושלושה הגורמים המעכבים את התשובה. הרמב"ם הבין שהכרת החטא תלויה במוכנות האדם לשמוע תוכחות ולהתעמת עם הטענות נגדו. לפי הרמב"ם, 'זה ששונא את התוכחות אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו לפיכך יעמוד בחטאתיו שהם בעיניו טובים': אדם כזה נמנע באופן מודע מחשיפה למידע ומשמיעת פרשנות הסותרת את תפיסת המציאות שלו. הרמב"ם מדגיש שהדברים נכונים אף לגבי הקולקטיב - כאשר העם אינו מוכן לשמוע תוכחות, הוא אינו יכול לחזור בתשובה כראוי.

לפי ה"שם משמואל", מתן תירוצים עצמיים לצמצום החטא הוא מרכיב מובנה בפעולת החטא עצמה.

הרמב"ם כולל את הגורם הזה בקטגוריה של 'דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן'. ודוק: בעוד שביחס לגורמים שנכללו בקטגוריה אחרת קבע הרמב"ם כי 'העושה אחד מהן אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה', כאן אין הוא תולה זאת בקב"ה אלא בתוצאת המעשה עצמו: שנאת התוכחות - חוסר היכולת לשמוע ביקורת - חוסמת בפני האדם את הנתיב לתיקון. 

אכן, לא קל לשמוע תוכחות. חכמי הדורות פיתחו את הבנת המנגנון הפסיכולוגי העומד ביסוד 'שנאת התוכחות'. בספרו "שערי תשובה" עמד ר' יונה גירונדי על הצורך במיקוד תשומת הלב העצמית אל החטאים, שכן באופן טבעי הם 'נחטפים מהלב' (שערי תשובה, שער א). ר' יונה מתאר כיצד הדחף להכחיש את החטא נובע מיצר פנימי ההולך ומתחזק ככל שהאדם מתמיד במעשי החטא ובהכחשתם. ממילא, התיקון לכך הוא להלחם ביצר טבעי זה ולעסוק באופן אקטיבי בשמיעת התוכחות ובבדיקה עצמית (שם, שער ב).

ברוח זו קבע המלבי"ם (בפירושו לויקרא טז, כג), 'כי מטבע האדם להעלים חטאיו' ולפיכך התורה דורשת מהאדם מודעות לנטייה טבעית זו, על מנת להתגבר עליה. לדידו, התמודדות עם הכחשת החטא היא יסוד הכרחי בתהליך הכפרה. צעד נוסף בניתוח התהליך הנפשי פסע האדמו"ר מסוכצ'וב ר' שמואל בורנשטיין (נפטר ב-1926) בחיבורו "שם משמואל" (פרשת ויגש): 'כל עבירה נברא מלאך מקטרג ומשחית, וכמו למעלה כן למטה מטמטם את לבו ותרדמת מרמיטה מפיל על האדם, ומחליק הדבר בעיניו ומבקש לו התנצלות להקטין עד מאד את החטא, וזהו המונע מתשובה כי עיקר התשובה היא אחר הכרת החטא'. המונחים הדתיים ('מלאך מקטרג ומשחית') משמשים כאן להצעת תובנה פסיכולוגית: מתן תירוצים עצמיים לצמצום החטא הוא מרכיב מובנה בפעולת החטא עצמה. בעשותו עוול, מפיל האדם על מצפונו תרדמה שמאפשרת לו הכחשה פרשנית ואולי אף מילולית.

דברי השם משמואל מתבססים על תובנה רחבה יותר שמציע הרמח"ל ב"מסילת ישרים" (פרק ב):

ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי... כן היא עצת היצר-הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלמד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה. 

לפי הרמח"ל, קיים באדם כוח הרסני פנימי שבלשון ימינו היינו מתארים אולי כאסקפיזם. טרדות הפרנסה והמשפחה, הקושי לשאת את המראות, הצורך במזור לנפש מהמציאות הקשה, למשל, מסיטים את תשומת לב האדם ממעשיו, עד שנדרשת 'חכמה רבה והשקפה גדולה' כדי להתגבר על כך. ואם הדבר נכון באשר לשותפים הפעילים בחטא, נראה שביתר שאת אפשר לומר זאת באשר לשותפים הסבילים לעוולות שנעשות על ידי חברה או מדינה, כפי שהראה כהן. אותו 'יצר' פועל במקרים אלה באמצעות מנגנונים תרבותיים וחברתיים כדי לדכא את הרצון לדעת ועל מנת להעמיד חומה בפני המידע המטריד. 

עורמת היצר בעת מלחמה

נראה שאותו 'יצר' מגביר את עורמתו, אם להשתמש במינוח של הרמח"ל, בעת מלחמה עקובה מדם. תחושת הצדק הקולקטיבית והדיכוטומית מאפיינת כמעט כל מלחמה ומשמשת מנוע רב עוצמה להצדקתה, לגיוס החברה למאמץ המלחמתי ואף למתן לגיטימציה לפעולות החורגות מנורמות שאותה חברה רואה עצמה בדרך כלל כמחויבת אליהן. במלחמה הנוכחית אין צורך להתאמץ כדי לבסס תחושה זו על עובדות מוצקות: הטבח האכזרי ורחב ההיקף שחמאס ביצע ב-7/10, התמיכה הרחבה שלה זכה הטבח בציבוריות הפלסטינית בתחילה, החטיפה וההחזקה בתנאים מחרידים של ילדים, נשים וקשישים, האתגר האמיתי והמורכב של מיגור האיום על בטחון אזרחי ישראל כאשר איום זה משולב לבלי הפרד במרחב עירוני צפוף, יעילותה רבת השנים של התעמולה החמאסית, האכזריות של חמאס כלפי אוכלוסיית הרצועה, הנפילה והפציעה של חיילי צה"ל רבים כל כך ועוד - כל אלה העמידו תריס בפני העיסוק של ישראלים-יהודים במצבם של תושבי הרצועה, ובפני התמודדות כנה עם משמעותם של מעשינו  - מעשי מדינת ישראל - בשמים ובארץ.

אלא שלהטיות אלה מצטרף גם היבט תרבותי עמוק: תפיסת העליונות היהודית המתבטאת לא רק בהקשרים דתיים, אלא אף בתרבות העממית ('כי בנו בחרת' שר רמי קליינשטיין לפני שנים לא רבות בשיר "מתנות קטנות"; זמר פופולרי ממנו שר, 'ולנו יש את מלך העולם והוא שומר אותנו מכולם'); תפיסת המערב כאנטישמי וכרופס בפני האסלאם (גם כאשר מדינות אירופה מכרו נשק לישראל, סייעו לה בפועל מול מתקפה איראנית והצהירו הצהרות תמיכה נחרצות בישראל); והמעמד של צה"ל בציבוריות הישראלית. כפי שהראה כהן, אידיאולוגיות לאומניות ותפיסה של עליונות מוסרית מייצרות חומת מגן יעילה בפני ההכרה בעובדות קשות ומאפשרות לחברה להאשים את המקטרגים, כפי שארע בדרום אפריקה, בארגנטינה ובמקומות נוספים. יתר על כן, לא מן הנמנע שהאיום הטמון בהכרת החטא, או לפחות בבירורו, נתפס כאיום על הדימוי העצמי המוסרי של מדינת ישראל והציונות: אם נסדוק לרגע את חומת אי הידיעה וההכחשה, שמא מבעד הסדק יתגלו גם עוולות העבר המאיימות.

אל מול שיח ההכחשה השגור, על מחיריו הקשים, עומדת איתן המסורת היהודית של התשובה. הכרת החטא אינה חולשה, אלא דרישה יסודית בתהליך התשובה והכפרה.

מנגנונים אלה, כפי שאנו רואים, חזקים דיים. אך כאשר אל הממד התרבותי חובר הממד הדתי של ההכחשה, נראה שהיצר מצטיין במיוחד בערמומיותו. כפי שכתבו כבר רבים, מלחמה זו מתלבטת בתפיסה הגאולית שנלוותה אליה כבר מימיה הראשונים. רבנים, קצינים ואנשי ציבור הבהירו חזור והבהר כי ההיבט הבטחוני של המלחמה משני ביחס לתפקידה בקידום תהליך הגאולה. לא לחינם פאצ'ים הנושאים את הכיתוב "משיח" או ציור של המקדש זכו לתפוצה רחבה. לא לחינם חיבורו של הרב קוק, "אורות המלחמה", כבש מקום מרכזי בשיח הדתי; ואם בתהליך גאולי עסקינן, 'היחיד הנספה ללא משפט', כדברי הרב קוק שם (אורות המלחמה א) הוא רכיב יסודי ולא בעיה שיש להיות מוטרדים ממנה. 

אם לא די בכך, בשיח הדתי רווחת אידיאליזציה של "מוסר יהודי" מדומה המעניק לגיטימציה לאכזריות כחלק מן המלחמה ברוע. הציטוט ממדרש תנחומא באשר למרחם על אכזרים נעשה לעיקר אמונה עד כדי כך שכל המקורות הרבים המגנים את האכזריות ורואים בה מידה זרה לבני ישראל נדחו מפניו. עמדה זו מאפשרת לוותר על הכחשת העווולות ולהמירה בהצדקתן (שוב, "הכחשה פרשנית"), כפי שאפשר לראות בהרחבה בשיח הדתי - הרבני והעממי. אולם בפועל, ההצדקה באה בד בבד עם זעם על כל מי שמזכיר את העוולות ("הכחשה מילולית"). הזעם מובע בשפה דתית - "מוסרים", "מלשינים", "ערב רב", "מרגלים", המואסים בארץ חמדה ומבקשים להאט את תהליך הגאולה המוצג, כשלעצמו, כבלתי נמנע.

אל מול השיח הזה, על מחיריו הקשים, עומדת איתן המסורת היהודית של התשובה. הכרת החטא אינה חולשה, אלא דרישה יסודית בתהליך התשובה והכפרה. הסליחות הנאמרות בימים אלה מבוססות על ההנחה בדבר חטא קולקטיבי שעליו צריך הקב"ה לסלוח. ההכרזה 'אשמנו מכל עם' היא עמדה שדרכי התשובה דורשות שנאמץ, כדי להכניע את לבבנו ולהיטיב את דרכנו. היא לא אומרת בהכרח שכל האשמה נכונה, ומובן שכל טענה צריכה לעמוד במבחן הביקורת העובדתית הראויה. העניין הוא שלא רק שאין לפחד מכך, אלא שכפי שמלמדנו הרמב"ם, ההימנעות מתוכחה מסוכנת ממש. מצוות התשובה לא יכולה להכיל הצדקה עצמית אוטומטית; היא דורשת חקירה וידיעה ומיטוט פעיל של חומות ההכחשה, כפי שתיארה רבנו יונה מגירונדי בעיקר האחד-עשר בחיבורו 'שערי תשובה': 'חפוש דרכיו, כענין שנאמר (איכה ג, מ): "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'"'. 

---

ד"ר יואל קרצ'מר-רזיאל עוסק בחינוך, הוראה והכשרת מורים במכללה האקדמית אחוה, במרכז לטכנולוגיה חינוכית במכינת צהלי ובמסגרות נוספות. ממייסדי ועורכי ישר.

---