top of page
  • תמונת הסופר/תד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי

האמנם קריאה לפשרה היא מה שנחוץ לנו עכשיו? תגובה למכתב הרבנים המתונים



 



שלהי דקייטא חמירי מקייטא, כידוע, ואחרי כמה שבועות של רגיעה יחסית - הכל יחסי כשממשלת החורבן זורעת הרס בכל יום, בכל שעה, בכל תחום - ישראל ניצבת שוב על סיפה של תהום נוספת, חדשה: התנגשות בין הרשויות נראית כעת כמעט בלתי נמנעת, ומשבר חוקתי שלא ידענו כמותו עומד אחר כותלנו. בינתיים, חברי הקואליציה, שלחלקם היכרות ארוכה עם שלטון החוק מהצד הלא-נכון, ממשיכים בהתנהגותם העבריינית הרגילה. אחת מבקשת מהנהג שלה לדרוס מאבטח, אחר מנסה לטפול עלילה על יושב ראש הגון של מוסד ממלכתי חשוב; שלישי גוזל מרשויות מקומיות מסוימות את הכספים המגיעים להן, רביעי מצהיר בגלוי על תפיסתו הגזענית ומצטלם, בשביל החוויה, ליד דחפור שהורס את בתיהם של בני מיעוטים. זוטות שכאלה.

על גבי המצע היומיומי הזה, קל להעלות הילוך ולהכין את הקרקע לשלב הבא; כבר מזמן הרי שכחנו כיצד אמורה להיראות מדינה נורמלית, שסדרי הממשל בה פחות-או-יותר תקינים. כשלאוויר נזרקים איומיו המבישים של יושב ראש הכנסת, הקובע - בשפה מכובדת כמובן, חנוט חליפה ועניבה - שהכנסת לא תקבל את פסק דינו של בג"ץ אם לא ימצא חן בעיניה, דבריו מתקבלים בצהלות גיל על ידי קהל צופי ערוץ 14 וסיעתם; וראש הממשלה, שבמדינה מתוקנת אמור היה כבר מזמן לא להיות ראש ממשלה, לא רק שאינו מפטר אותו, אלא מחרה מחזיק אחריו. מה כבר אפשר לצפות.


סמכות הרוב? מכתב הרבנים הגזענים

גם העולם הרבני, אם אפשר לקרוא לו כך, אינו שוקט על שמריו. באותו יום שבו יו"ר הכנסת נשא את נאומו, פורסם מכתבה של קבוצת רבנים המזוהים עם מפלגות העליונות היהודית - אין שם מדויק מזה - החברות בקואליציה. ברשימת החותמים עליו נמצאים לא רק שמות צפויים כמו שמואל אליהו, דב ליאור וזלמן מלמד, אלא גם אריה שטרן ויעקב אריאל הקצת-פחות-קיצוניים (לכאורה). נוסח המכתב מעיד על בורותם של החותמים בכל הנוגע למושגי יסוד בדמוקרטיה, ועל רצונם, הלכה למעשה, בשלטון של עריצות: נכתב בו, בין היתר, כי "הסמכות היחידה במדינה היא של הרוב, כפי שהיא באה לידי ביטוי בבחירות, בכנסת ובממשלה. אין שום סמכות ממלכתית אחרת מעליהם".


באותו יום שבו יו"ר הכנסת נשא את נאומו, פורסם מכתבה של קבוצת רבנים המזוהים עם מפלגות העליונות היהודית החברות בקואליציה. נוסח המכתב מעיד על בורותם של החותמים בכל הנוגע למושגי יסוד בדמוקרטיה, ועל רצונם, הלכה למעשה, בשלטון של עריצות. מיותר ודאי להזכיר שכמה מחותמי המכתב מיאנו להכיר בסמכותה של הממשלה הקודמת, משום שלשיטתם הגזענית רוב הנשען על קולות של ערבים אינו רוב; מיותר גם להזכיר שמשילות טוטאליטרית, נעדרת ביקורת שיפוטית או מוסרית, מהסוג שבו חושק המכתב, מעולם לא היתה בעלת ערך דתי, ולמעשה היא מנוגדת למקורות מובהקים בתולדות המשפט העברי.

מיותר ודאי להזכיר שכמה מחותמי המכתב מיאנו להכיר בסמכותה של הממשלה הקודמת, משום שלשיטתם הגזענית רוב הנשען על קולות של ערבים אינו רוב; מיותר גם להזכיר שמשילות טוטאליטרית, נעדרת ביקורת שיפוטית או מוסרית, מהסוג שבו חושק המכתב, מעולם לא היתה בעלת ערך דתי (ראו מאמרו של הרב שלמה ברין ב'ישר'), ולמעשה היא מנוגדת למקורות מובהקים בתולדות המשפט העברי (ראו מאמרם של פרופ' בני פורת וד"ר חגי שלזינגר ב'שבתון'). אדרבה, יעקב אריאל עצמו קבע פעם, כפי שמראים פורת ושלזינגר, כי "לדעת הרמ"א (חושן משפט, סימן רלא, סעיף כח) הכרעת רוב תקפה רק כאשר החכם, המקובל כאישיות אובייקטיבית על ידי כל בני העיר, קובע אם הרוב חורג מסמכותו או לא. החכם אינו מכתיב לבני העיר החלטות. ההכרעה היא דמוקרטית. אולם הדמוקרטיה עצמה טעונה שמירה, שהרוב לא ינצל את כוחו לרמוס ולדרוס את המיעוט. זו הדמוקרטיה במיטבה!". מעניין מה הרב אריאל שכח מאז כתב דברים נכונים אלה.

סוף המכתב מעיד גם, איך לומר, על בעיה מסוימת בלוגיקה: "אנו קוראים לכל הציבור במדינה לנהוג באחריות ולהשתדל להגיע להסכמה המאפשרת לכל אחד לנהל את אורח חייו ללא כל כפיה" - איזו פתיחות! ומיד, כדי שלא נתבלבל חלילה - "ובהתאם לערכי עם ישראל לדורותיו". מעניין.

שמה הרשמי של קבוצת הרבנים החתומה על מכתב זה הוא 'רבני הארץ הטובה'; אם זו הארץ הטובה, אולי באמת מוטב כבר להגר.

איך מכתב נולד? צוהר למכתבי רבנים מתונים

עם פרסומו של מכתב 'רבני הארץ הטובה', החלו כמה פעילי ופעילות מחאה דתיים/ות, ואני בתוכם, לשקול פרסום של מכתב נגדי, המצהיר על כך שזכותו של בית המשפט העליון לבקר את מדיניות הממשלה והכנסת, ושחובה לקבל את פסק דינו. בין יוזמי הרעיון התעוררה מחלוקת: היו שסברו שלא יעלה על הדעת להפקיר את השטח לקולות האנטי-דמוקרטיים; היו שסברו שמכתב כזה רק 'יאכיל את הטרול', ויספק פרסום מיותר לאותם קולות שלהם אנו מתנגדים. היה גם מי שהעריך, בפשטות, שיהיה קשה מאוד לגייס תמיכה רבנית משמעותית ורחבה למכתב המבוקש.

באופן אישי נטיתי לחשוב שמכתב כזה, למרות חסרונותיו, הוא צו השעה; אך כיון שכבר זכיתי בעבר להיות מעורב בארגון, ניסוח והפצה של מכתבים כאלה, ידעתי גם מה גדול יהיה האתגר. שהרי מכתבי מחאה של הציבור הדתי המתון או הליברלי ניצבים תמיד מול אותה בעיה: בשם הרצון לגייס כמה שיותר תמיכה, לרבות כזו שמקורה בקרב הציבור הדתי שבמרכז או בימין הממלכתי, כל ניסוח החשוד ב'שמאלנות', חלילה, עובר תוכנית הרזיה שלא מותירה ממנו דבר; סוגיות של איזון מגדרי נדחקות גם הן, שלא לדבר על מתיחת גבולות שותפות השיח הדתי מההנהגה הרבנית אל האקדמיה, ולעתים אל מעבר לאורתודוכסיה (שהרי, כמאמר הגמרא בסנהדרין כג ע"א, "נקיי הדעת שבירושלים לא היו חותמין על שטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן"). כל הכרעה צפויה להשפיע על בורסת השמות המבוקשים (האם נצליח לגייס קולות מישיבה פלונית ומדרשה פלמונית? האם הרב זה וזה יחתום הפעם? וכו'); והדברים יגעים.


מכתבי מחאה של הציבור הדתי המתון או הליברלי ניצבים תמיד מול אותה בעיה: בשם הרצון לגייס כמה שיותר תמיכה, לרבות כזו שמקורה בקרב הציבור הדתי שבמרכז או בימין הממלכתי, כל ניסוח החשוד ב'שמאלנות', חלילה, עובר תוכנית הרזיה שלא מותירה ממנו דבר; סוגיות של איזון מגדרי נדחקות גם הן, שלא לדבר על מתיחת גבולות שותפות השיח הדתי מההנהגה הרבנית אל האקדמיה, ולעתים אל מעבר לאורתודוכסיה. כל הכרעה צפויה להשפיע על בורסת השמות המבוקשים; והדברים יגעים.

בעודנו מתווכחים, נודע לנו שכבר קדמונו אחרים. מכתב קצרצר - 42 מילים בלבד, לא כולל 'בס"ד' - גובש ביוזמת אודי ליאון ופורסם ברשתות החברתיות ובאתרי החדשות הדתיים. במכתב מפצירים כמה רבנים וכמה אישי ונשות ציבור דתיים ודתיות, "לעשות כל מאמץ להגיע להסכמה, ברוח הצעת הנשיא האחרונה", שכן "לאור הסכנה הקיומית לישראל… גודל השעה מחייב לקיחת אחריות". יפה, לא? הבה נראה.


האם תמיד פשרה עדיפה?

למען הסר ספק, אקדים ואומר שגם אני תומך בפשרה. אני תומך אגב גם בהרחבת סל הבריאות ובחתירה לשלום עולמי. איזה אדם בר-דעת ואחראי יתנגד לפשרה טובה, ויעדיף שיקוב הדין את ההר? אלא שהתמונה מורכבת יותר.

חז"ל מקדישים סוגיה ארוכה במסכת סנהדרין (ו ע"ב) לדיון בפשרה, המכונה בלשונם 'ביצוע' (מלשון בצע, חילק). הסוגיה ערוכה להפליא, ומנסחת עמדה מורכבת; היא פותחת בדעתו התקיפה של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, הסובר כי "אסור לבצוע, וכל הבוצע הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר (תהלים י, ג) 'בֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'', אלא יקוב הדין את ההר"; אבל קל לראות שרוח עורכי הסוגיה אינה נוחה מעמדה זו. אל מול הדגם המיוצג בדמותו של משה ש"היה אומר יקוב הדין את ההר", היא מעלה על נס את דמותו של אחיו: "אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר (מלאכי ב, ו) 'תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון'".

ואכן, חלילה לנו מלומר שמכתב הרבנים המתונים הוא בבחינת ''בֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה''. ברור לחלוטין שחותמיו מזדהים בעומק ליבם, בצדק, עם העמדה המיוחסת לאהרן. כוונתם טובה, ורשימת החותמים – בתוכה גם כמה ממוריי ורבותיי - ראויה עד מאוד, ומעוררת הערכה. ואם יש בין החותמים דמות אחת או שתיים שעמדה בעבר לימין ציר הרשע הגזעני והאנטי-דמוקרטי, מה לנו כי נלין; הרי בעוד ימים אחדים נאמר כי 'אנו מתירים להתפלל עם העבריינים'.


רבי שמעון בן מנסיא מבחין אפוא בין שלבים שונים במהלך הדין. כל עוד התמונה אינה ברורה, יש מקום לפשרה; ההלכה אף תנסח זאת לאחר מכן כמצווה, ולא רק כרשות, ואף תרחיב את שלב הביניים שבו יש לחתור לפשרה. אך משעה שהתמונה מבוארת, וידוע להיכן הדין נוטה, פשרה עלולה להתברר כפתרון מעוות.

אלא שסוגיית הבבלי מספקת לקראת סופה זווית מבט נוספת, המאזנת בין שני הקטבים שעימם פתחה: "רבי שמעון בן מנסיא אומר: שנים שבאו לפניך לדין, עד שלא תשמע דבריהן, או משתשמע דבריהן ואי אתה יודע להיכן דין נוטה, אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו; משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה - אי אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו". רבי שמעון בן מנסיא מבחין אפוא בין שלבים שונים במהלך הדין. כל עוד התמונה אינה ברורה, יש מקום לפשרה; ההלכה אף תנסח זאת לאחר מכן כמצווה, ולא רק כרשות, ואף תרחיב את שלב הביניים שבו יש לחתור לפשרה (ראו רמב"ם, הל' סנהדרין, כב, ד; והשוו ערוך השולחן, חושן משפט, יב). אך משעה שהתמונה מבוארת, וידוע להיכן הדין נוטה, פשרה עלולה להתברר כפתרון מעוות.

אמנם יש להיזהר מאוד מהחלה פשטנית של עמדה זו על המציאות העכשווית. גם אין להשוות משפט בדיני נזיקין בין שני בני אדם פרטיים, לפולמוס ציבורי אידיאולוגי בנושאים הרי גורל לכלל; המחלוקת בישראל כואבת, מרכיבים מסוימים בתוכה אמיתיים - לא כולם, יש לציין - ושורשיה חודרים אלי תהום. ובכל זאת, סוגיית הגמרא יכולה ללמד אותנו משהו על גבולות הקריאה לפשרה. והואיל וחותמי המכתב לא נחתו השבוע מהחלל החיצון, יש להניח שרובם יודעים היטב את האמת הפשוטה: במירוץ הנוכחי לפשרה, בדיוק כמו בקודמיו, האשמה כולה מוטלת על ראש הממשלה, השבוי - מאונס או מרצון - בידי כוחות קיצוניים ואנטי-דמוקרטים. הם יודעים היטב שלא בני גנץ ולא גדעון סער, ואף לא יאיר לפיד, יעמדו בדרכה של פשרה ראויה שתושג בתהליך מסודר ומעמיק. ואם הם זקוקים לתזכורת באשר לגבולותיה של פשרה שתבטיח דמוקרטיה אמיתית ולא מדומה - כזו שמחנה המחאה יסכים לקבל - אמליץ להם לקרוא את מאמרו החשוב של פרופ' זאב הרוי, 'הזאבים הדמוקרטים של ישעיהו הנביא'.


סוגיית הגמרא יכולה ללמד אותנו משהו על גבולות הקריאה לפשרה. והואיל וחותמי המכתב לא נחתו השבוע מהחלל החיצון, יש להניח שרובם יודעים היטב את האמת הפשוטה: במירוץ הנוכחי לפשרה, בדיוק כמו בקודמיו, האשמה כולה מוטלת על ראש הממשלה, השבוי - מאונס או מרצון - בידי כוחות קיצוניים ואנטי-דמוקרטים.

על כן, בהפניית המכתב 'לח"כים ומנהיגי ציבור מכל הצדדים', כפי שכתוב באופן מודגש בראשו, יש מימד של הכחשה עצמית ושל זריית חול בעיני הציבור. בניגוד לנשיא יצחק הרצוג, אינכם מהאו"ם; עליכם להשמיע קול (למעשה, גם הנשיא הרצוג צריך היה כבר מזמן לעשות זאת). ואנא, אל תספרו לנו על 'קיצונים משני הצדדים'; אין כל סימטריה בין מי שתומכים בשורפי כפרים, למי שלא; אין כל סימטריה בין מי שמזדהים עם תורת הגזע של כהנא, למי שלא; ובעיקר, לענייננו, אין כל סימטריה בין מנהיג פוליטי אמין ואחראי שהסכים בעבר לשלם מחיר ציבורי כבד ו'להיכנס תחת האלונקה' (כוונתי כמובן למעשיו של בני גנץ בפרוץ משבר הקורונה), לבין מנהיג פוליטי ששקרנותו אומנותו, ושכל מה שהוא מסוגל לומר בבואו להציע פשרה - רגע אחרי ששריו שלו דחו אותה בבוז - הוא 'לשנינו קוראים בנימין' (כן, המשפט הזה באמת נאמר; ואכן, כאן מסתיים הדמיון בין השניים).




אני ושכמותי נברך על פשרה טובה שתגובש בתהליך סדור ותזכה לאישורם של משפטנים מומחים; הבעיה היא שאין עם מי לעבוד בצד השני. יש לנו עסק עם ממשלה שהיא לא מוסרית, לא דמוקרטית, לא יהודית, ובקרוב, בסבירות לא מבוטלת, גם לא חוקית. לא אכתוב שמדובר במעין מלחמת בני אור בבני חושך, הגם שלפעמים זו תחושתי, כי קביעה כזו תיראה לכם, לא בלי צדק, חד מימדית; אבל בן-גביר הוא חושך, וסמוטריץ' הוא חושך, וסטרוק היא חושך, וסון-הר-מלך היא חושך. אין שום מקבילה אפילו קרובה לכך בצד המתנגד להפיכה המשטרית. ומי שלא נלחם בחושך, ידוע מה סופו.


אמנות הפַּרְוֶה

חזקה על כל חותמי וחותמות מכתב הרבנים המתונים שהם בקיאים בהלכות בשר וחלב; על כן, יש להצטער מאוד כי בחרו לנסח מכתב שכולו 'פַּרְוֶה'. אך לאמיתו של דבר, יתכן שהמצב גרוע יותר. שכן, אם אכן פורסם מכתב זה כתגובה למכתב 'רבני הארץ הטובה', כפי שנטען בכמה מאתרי החדשות, כי אז יש לתמוה: מה הקשר בין הקריאה לפשרה, לבין הציות לדין? מדוע לא נאמר בו במפורש שפסיקת בית המשפט העליון מחייבת את הכל - עם פשרה או בלעדיה - מעני ועד שוע, מאסיר היושב בכלאו ועד ראש הממשלה?


אנא, אל תספרו לנו על 'קיצונים משני הצדדים'; אין כאן סימטריה. יש לנו עסק עם ממשלה שהיא לא מוסרית, לא דמוקרטית, לא יהודית, ובקרוב, בסבירות לא מבוטלת, גם לא חוקית. לא אכתוב שמדובר במעין מלחמת בני אור בבני חושך, הגם שלפעמים זו תחושתי, כי קביעה כזו תיראה לכם, לא בלי צדק, חד מימדית; אבל בן-גביר הוא חושך, וסמוטריץ' הוא חושך, וסטרוק היא חושך, וסון-הר-מלך היא חושך. אין שום מקבילה אפילו קרובה לכך בצד המתנגד להפיכה המשטרית. ומי שלא נלחם בחושך, ידוע מה סופו.

האם העובדה שקביעה זו נעדרת מן המכתב, מעידה שיש בין חותמיו כאלה שאינם מסכימים עימה? יש לקוות מאוד שהתשובה לשאלה זו שלילית; אך מכלל ספק לא יצאנו. כך או כך, מכתב זה הוא ביטוי נוסף לחולשתו האיומה של המחנה הדתי המתון (שעליה כבר כתבתי פעמים רבות ב'ישר' וגם במקומות אחרים), שבנסותו להיות נחמד לכולם, תרם תרומה לא מבוטלת למצב שאליו הגענו. כפי שכתב כאן לפני כמה חודשים אביעד הומינר-רוזנבלום, 'לא מתינות דרושה לנו עכשיו'. הגיעה עת הכרעה.




 


ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים, חוקר ספרות חז"ל, הוא מרצה בכיר במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.


 


רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

אל ארצי (לקראת יום העצמאות)

על חולשת המילים בזמן הזה, על מחיר השימוש בתבניות היסטוריות, על הכוח ועל ריסונו. הרב דוד ביגמן בטור אישי ליום העצמאות.

שגעון ותקווה

אינני מבין את הכיוון שאליו אנו הולכים, ואיני חושב שמשהו טוב יכול לצאת מהכשלון הגדול שלנו. אך ההיסטוריה היא 'שגעון מופלג'. הכל אפשרי.

Σχόλια


bottom of page