רְאוּ בְּאוֹרִי שֶׁזּוֹרֵחַ? מחאה נגד כנס החינוך הממלכתי-דתי

הערב (י"ד באלול תשפ"ה, 7 בספטמבר 2025) יתקיים בבנייני האומה בירושלים אירוע שכותרתו 'ראו באורי שזורח: כנס מנהיגי חינוך בחמ"ד'. מקור הכותרת בפיסקה ממדרש מאוחר המתארת את זמן הגאולה העתידה לבוא: "בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש, והוא משמיע להם לישראל ואומר: עֲנָוִים, הגיע זמן גאולתכם; ואם אין אתם מאמינים - רְאוּ בְּאוֹרִי שֶׁזָּרַח עֲלֵיכֶם" (ילקוט שמעוני על נ"ך, תצ"ט, ב; ויעויין שם עוד). 

במבט ראשון, בחירת מארגני האירוע בדימוי משיחי מפורש כל כך בעת הזאת עשויה להתמיה. האם המשיח בא ולא שמנו לב? האם הוא עומד לבוא דווקא עכשיו? האמנם זו תקופה של אור? אלא שכל מי שמכירים את החמ"ד ואת הרוחות המנשבות בו, לא יופתעו כלל. הציונות הדתית רואה אמנם כבר עשרות שנים את מדינת ישראל כ'ראשית צמיחת גאולתנו'; אך מה שהיה בעבר דימוי עמום שאין להסיק ממנו בהכרח כיצד תיראה הגאולה, הפך בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז תחילת המלחמה, לתמונה ברורה שכאילו אינה זקוקה עוד לפירוש. על פי תמונה זו, הטבח הנורא ב- 7 באוקטובר, והמלחמה העקובה מדם שפרצה בעקבותיו, אינם אלא שלב מכונן בגאולת ישראל; שלב שבו עם ישראל מגלה מחדש, כביכול, את הכוחות הגנוזים בו, ומסיר את האידיאולוגיות ה'זרות' שאחזו בו והביאו אותו עד הלום; שלב שבו האמת האלוהית יוצאת לאור, וכיבוש עזה והשטחים מתברר, כביכול, כרצון ה'. בחוברות שפירסמו רבנים כגון יגאל לוינשטיין וצבי טאו שבועות ספורים לאחר הטבח הוצגה המלחמה כ'דבר גדול' וכ'בשורה לאנושות'; ורב צבאי אחד אף תיאר את אוקטובר 2023 כ'חודש הכי שמח מאז שנולד'. תיאורים אלה נתמכו בפרסום מחודש של חיבורו של הרב קוק, 'אורות המלחמה', ששב ונלמד ללא כל פרספקטיבה היסטורית ביקורתית. בזמן המלחמה עם איראן הגיעה גישה זו לשיא, כאשר הכל דיברו על 'ימים גדולים'. 

הציונות הדתית זוכה למעמד מיוחד במלחמה זו, בעיקר הודות להקרבה של רבים מבניה ששילמו את המחיר הנורא מכל. ואכן, הקרבה ומסירות נפש למען הכלל הן - לעתים קרובות - תכונות ראויות להערכה; אבל אסור בתכלית האיסור שמיתת הבנים תמנע אותנו מלשאול שאלות נוקבות.

כותרת האירוע הצפוי הערב מעידה שתפיסות אלה השתלטו באופן מלא על החמ"ד. זאת ועוד, קשה שלא לחשוב על כך שבמנותק מהקשרה המדרשי, היא מבטאת בעיקר זחיחות ופטרונות - כאילו לא רק אורו של המשיח זורח, אלא גם אורו של החמ"ד ("רְאוּ בְּאוֹרִי שֶׁזּוֹרֵחַ"), שממנו כולנו צריכים ללמוד ולהתבשם. אך לשווא נחפש בתוכנית הערב דיון מקצועי, נניח, בכמה מאתגרי השעה של מערכת החינוך - מחסור במורים, מגבלות תקציב, לימודים בצל הטראומה. האור מסנוור, מקשה על היכולת לראות בעיות ממשיות.

אז מה כן? האירוע יכלול, בין היתר, פאנל בהשתתפות 'שלושה אבות מעמק חברון', נציגי 'פורום הגבורה' ו'פורום תקווה' הידועים כולם בעמדותיהם הניציות - ללא כל נציגות של רוב משפחות החטופים, שעמדתן, כידוע, שונה לגמרי, ושקולן קורע את לב רוב תושבי הארץ; ובפאנל נוסף שכותרתו המפורשת היא 'אורות מלחמה' ישוחחו הרב חיים נבון, הדסה בן ארי ועפרה לקס על ספריהם "מעשה בצדיק ואלונקה", "מלחמה של גיבורים", ו"במקום שבו צריך אותי". אפשר רק לשער להיכן דבריהם ייטו; ולוואי ונתבדה.

אלא שכפי שכתב אריאל שורץ בכתב עת זה, אין אורות במלחמה: תפקידה של השפה הדתית אינו לייפות את המלחמה או להפוך אותה לאידיאל, כי אם "להצביע על כיעורה, על הגנאי הטמון בה, על הבדיעבדיות שלה, על היותה עדות לשפל ביחסים האנושיים; על היותה מבוססת על דם, כאב ואובדן. אכן יש מלחמות שמשרתות את הצדק ואת השמירה על חיי האדם ולכן ראוי ללחום אותן. גם אין חולק שימי מלחמה עשויים להביא לביטויי גבורה בשדה הקרב ולגילויים מפעימים של סולידריות אנושית. עם זאת, אין במעשים מעוררי השראה אלו כדי לטשטש את העובדה שהמלחמה ככלל היא אירוע של ליקוי מאורות אנושי, וטוב אילו ניתן היה למונעה".

דברי שורץ נכתבו פחות מחודשיים לאחר ה- 7 באוקטובר. ומה שהיה נכון אז, נכון שבעתיים היום. האם למעלה משבע מאות ימים בשבי הם אור? האם מאות חיילים שנפלו, ועוד אלפי חיילים פצועים ומצולקים בגופם ובנפשם, הם אור? האם עשרות אלפי ישראלים שאיבדו את בתיהם הם אור? וכן, אי אפשר שלא לשאול: האם קריאות 'לשטח את עזה' הן אור? האם שירת 'שיישרף לכם הכפר' היא אור? האם רבבות ילדים הרוגים בעזה הם אור?

האם למעלה משבע מאות ימים בשבי הם אור? האם מאות חיילים שנפלו, ועוד אלפי חיילים פצועים ומצולקים בגופם ובנפשם, הם אור? האם עשרות אלפי ישראלים שאיבדו את בתיהם הם אור? וכן, אי אפשר שלא לשאול: האם קריאות 'לשטח את עזה' הן אור? האם שירת 'שיישרף לכם הכפר' היא אור? האם רבבות ילדים הרוגים בעזה הם אור?

הציונות הדתית זוכה למעמד מיוחד במלחמה זו, בעיקר הודות להקרבה של רבים מבניה ששילמו את המחיר הנורא מכל. ואכן, הקרבה ומסירות נפש למען הכלל הן - לעתים קרובות - תכונות ראויות להערכה; אבל אסור בתכלית האיסור שמיתת הבנים תמנע אותנו מלשאול שאלות נוקבות. לאן המלחמה הזו הולכת? כיצד מתיישבות משימותיה השונות יחד? האם אכן מטרתה היא מיטוט החמאס והשבת החטופים, או שמא היא נמשכת ונמשכת על מנת לשרת, חלילה, צרכים פוליטיים? מדוע בכל פעם שנדמה כי עסקה עומדת להיחתם, היא מטורפדת על ידי שרים שאינם מהססים להתגאות בכך? מדוע ישראל הפרה את הפסקת האש האחרונה ב- 18 במרץ? כיצד לא הוקמה עדיין ועדת חקירה ממלכתית? ולא פחות חשוב: האם כל מה שצה"ל עושה בעזה כשר? האם אפשר בכלל לומר כך, כאשר עזה חרבה לגמרי, ואנשים מתים מרעב ברחובותיה - לאחר שישראל מנעה במשך חודשים כניסת מזון וציוד רפואי? גם שאלות הנוגעות במישרין בסוגיית החינוך הדתי חייבות להישאל: האם הקרבה ושכול הם האתוס שלאורו יש לגדל ילדים ונוער? האין מחיר להצבת השירות הצבאי כיעד חינוכי העולה לעתים על כל יעד אחר? מה באמת ידוע לתלמידי ותלמידות החמ"ד על ההיסטוריה של הקונפליקט היהודי-ערבי, ועל תחנות מרכזיות בו - מפעל ההתנחלות, הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הסכם אוסלו, ההתנתקות? האם הם זוכים במקביל לחינוכם הלאומי/לאומני גם למנה ראויה של חינוך לאזרחות, זכויות אדם, חשיבה ביקורתית, חובות הרוב כלפי המיעוט, ושאר ערכים דמוקרטיים חיוניים? 

יש לומר מפורשות: מי שמחנך לעניית 'הנני' על כל צו לאומי וצבאי, ואינו מחנך באותה מידה בדיוק לשאול מה טיבו של צו זה, חוטא לתלמידיו; מי שמחנך למלא פקודות, ואינו מחנך באותה מידה בדיוק לסרב לפקודות בלתי-חוקיות בעליל, מועל בתפקידו כמחנך במדינה דמוקרטית.

מי שמחנך לעניית 'הנני' על כל צו לאומי וצבאי, ואינו מחנך באותה מידה בדיוק לשאול מה טיבו של צו זה, חוטא לתלמידיו; מי שמחנך למלא פקודות, ואינו מחנך באותה מידה בדיוק לסרב לפקודות בלתי-חוקיות בעליל, מועל בתפקידו כמחנך במדינה דמוקרטית.

בשבוע האחרון ערך משרד החינוך שימוע לכמה מנהלי בתי ספר שקראו לעצירת המלחמה, ביניהם גם לסופי פפר, מנהלת תיכון 'פלך' לבנות בירושלים - המנהלת היחידה בחינוך הממלכתי-דתי כולו שעשתה זאת. הטיעון המרכזי נגדם היה שבעשותם כן הם הובילו ל'פוליטיזציה' של מערכת החינוך, וגרמו ל'אי-נוחות' ואף ל'השתקה' של תלמידים ותלמידות שדעתם/ן שונה. עבור כל מי שגדל בחמ"ד או שילדיו גדלו בו - וכאמור, עבור כל המעיין בתוכנית הכנס הנוכחית - הטיעון הזה הוא בדיחה עצובה: בניגוד לבתי הספר הפלורליסטיים שמנהליהם זומנו לשימוע, ושבהם דעות שונות יכולות להישמע וגם לעמוד לדיון, מערכת החינוך הממלכתית-דתית היא מפעל רב-עוצמה של אינדוקטרינציה פוליטית חד-מימדית. ביקורים בחברון, צעדה ברובע המוסלמי ביום ירושלים, ציון 'שבוע גוש קטיף' בבתי ספר יסודיים, ועוד ועוד - מה כל אלה אם לא חינוך עקבי לעמדה פוליטית אחת, ברורה ומובהקת? האם אפשר לדמיין בכלל אילו כוחות נפש, כישורי ביקורת, ואומץ לעמוד מול חברים, מורים ורבנים, נחוצים לילד או ילדה שיעזו לתהות, נניח, על חוקיותם של מאחזים, או על היחס לערבים, או על ההרס בעזה - ובפרט כאשר חלקים כה נרחבים באינדוקטרינציה הפוליטית הזו מוצגים באצטלה דתית-תורנית? 

ואכן, תגובה אופיינית לכל הערה על דרכו זו של החמ"ד נתקלת בטענה - 'זו לא פוליטיקה'. אבל אין דבר כזה; הכל פוליטי. לתלות את מפת ישראל בכל כיתה, בלי שיסומן בה מעמדם השונה של יהודה, שומרון וחבל עזה, להשמיע בהפסקה את 'ה' יתברך תמיד אוהב אותי', ואפילו להדגיש את הרש"י הראשון לתורה (בראשית א, א), הזוכה למעמד-על בחמ"ד - כל אלה מעשים פוליטיים.  

מערכת החינוך הממלכתית-דתית היא מפעל רב-עוצמה של אינדוקטרינציה פוליטית חד-מימדית המוגשת באריזה תורנית כביכול. מהמפה התלויה על קירות הכיתה ועד ההשתתפות במצעד הדגלים ביום ירושלים - הכל פוליטי.

גם האירוע הערב הוא אירוע פוליטי, למרות שיכבדו אותו בנוכחותם שר החינוך ונשיא המדינה. ועל כן, התגובה הראויה לו צריכה אף היא להיות פוליטית, כלומר, כזו שתסיר ממנו את מסווה הנייטרליות ואת אשליית הקונצנזוס: התגובה, במילים פשוטות, צריכה להיות מחאה. מחאה שתזכיר שיש עדיין חטופים בעזה; שלא יתכן מהלך צבאי בלי תוכנית מדינית; שילדים הרוגים אינם 'נזק אגבי'; שתורת ישראל מקדשת את החיים, ולא את המוות; ושאין - אין אורות במלחמה.

היום, 16:15, בכניסה לבנייני האומה. בואו. 

מערכת ישר

---