top of page
  • תמונת הסופר/תגדעון אלעזר

פרה אדומה: מחשבות על עתידה של המשיחיות בארץ ישראל


 


עד לא מזמן, הייתה לי תחושה שהתסריט של הקיץ הזה, ההולך ומסתיים כעת, בנאלי עד כדי כאב. השילוב של עלבונות, האשמות הדדית בפירוק הבית ופאראפרזות על קמצא ובר קמצא, יוסף בן מתתיהו והסרט אגדת חורבן נראה לי קצת לעוס. אלא שהופעתה הפתאומית של סוגיית הפרה האדומה (בתחקיר של ערוץ 12, "כך מוזרמים כספי מיסים להקמת בית המקדש השלישי") טרפה את הקלפים והתבררה כהברקה של הבמאי העליון. זו הברקה, כי בניגוד לטענות שמושמעות עד כה בעד ונגד חקיקת חוקים כאלה ואחרים, היא מצביעה באופן מסוים על לבה של המחלוקת, וכך פותחת שער לבחינת הקונפליקט לעומקו.


לדיון האקטואלי בסוגיית המימון הממשלתי לגידול פרות אדומות יש חשיבות שכן הוא נוגע בעצם קיומו של הסוד – כלומר, בלגיטימיות של דתיות שאיננה כפופה למרחב האנושי והלוגי, ובנוכחותה של דתיות כזו במרחב הפוליטי.

בעיניהם של חז"ל הפרה האדומה מייצגת את הסוד האולטימטיבי של התורה – החוק שלא ניתן להבנה בכלים אנושיים. את האלמנט הבלתי רציונלי של מצוות הפרה האדומה זיהו חז"ל במילים "חוקת התורה" (במדבר יט, ב), שפורשו, כפי שסיכם רש"י, כ"גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה" (רש"י, במדבר יט, ב). במדרש נאמר כי את המילים "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג), אמר שלמה המלך על הנסיון הכושל שלו להבין את מצוות פרה אדומה. בעיני, הסיבה לכך שמצוות פרה אדומה שונה באופן מהותי ממצוות בלתי מוסברות אחרות, נעוצה בעובדה שאפר הפרה משמש לגשר על פני התהום הגדולה מכל – התהום הפרוסה בין החיים למוות. בניגוד לקשר האינטואיטיבי במידה רבה בין טבילה במים חיים להיטהרות, היחס בין שריפת פרה בגוון מסוים מאד ושימוש באפרה לטהר אדם שנחשף למת, נותרת עלומה. קשה להבין מדוע דווקא הזאה של מי הפרה (בכמות מזערית) היא זו המאפשרת לאדם לחיות ולנוע בתוך עולם שיש בו גם מוות/טומאה וגם טהרה ומגע עם הקודש.

כך, לדיון האקטואלי בסוגיית המימון הממשלתי לגידול פרות אדומות יש חשיבות שכן הוא נוגע בעצם קיומו של הסוד – כלומר, בלגיטימיות של דתיות שאיננה כפופה למרחב האנושי והלוגי, ובנוכחותה של דתיות כזו במרחב הפוליטי. הדיון הזה הוא ענף נוסף של המאבק המתחולל סביב מילה המרחפת מעל ראשינו בחודשים האחרונים - משיחיות (ראו למשל מאמריהם של ישראל יובל על המשיחיות בציונות הדתית ושל רחל פלדמן על תנועת המקדש, שהתפרסמו שניהם ב'ישר'). אמנם, התבוננות ברובד הפומבי של הסערה הזו מגלה כי עיקר הטענות נוגע לחשש כי מציאת הפרה המטהרת היא חלק ממהלך כללי לסילוק המסגדים מהר הבית ובניית בית המקדש. במילים אחרות, לא הפרה היא הבעיה אלא ההשלכות שלה על סוגית הקשר ביננו לפלסטינים ולעולם המוסלמי בכלל.

אבל התבוננות נוספת בסיפור הזה מעלה כי אפשר שהנטייה למסגר את הארוע בהקשר של יחסי ימין-שמאל, או אפילו בהקשר של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני והיהודי-מוסלמי, לוקה בחסר. על מנת לרדת לעומקו של הנושא, יש צורך להתבונן במשמעותו בהקשר פנים דתי. היהדות הבתר-מקדשית היא מציאות חסרה באופן מובנה. עולם שלם של מציאויות ורגשות שנעלמו מחיינו לפני זמן רב. מהעולם הזה נותרו רק מילים, הנחיות וזכרונות קלושים. מה עושים עם החסר הזה? אפשרות אחת היא לעשות מה שיהודים עשו רוב הדורות – להמתין בסבלנות שהמציאות תשוב למקומה, איכשהו, בזמן כלשהו בעתיד. אפשרות אחרת היא לוותר על התקווה להתחדשות המציאות הממשית ולהמיר אותה בסמליות מופשטת כלשהי. לבסוף, ישנה אפשרות לפעול להֲשָׁבָתָהּ באופן פעיל, אפשרות הצומחת מתוך האינסטינקט הציוני-אקטיביסטי המאפיין את הציונות מראשיתה, קרי, המחויבות לפעול במישור המעשי והארצי.

אלא שהפרדוכס הוא שגם אלה הפועלים להשבת המציאות למקומה הקדום מגששים באפילה. למרות נסיונות רבים להבין את עולם הטומאה והטהרה במישור האינטלקטואלי והתיאולוגי, אף אחד מאיתנו בעולם הדתי לא מבין עד תום מהי טומאה וטהרה כמציאות חיה שהיא גם רוחנית אבל גם קונקרטיות ויומיומית. לרשותנו הנחיות טכניות, לעתים בפירוט רב, ולכל היותר תקווה כי המעשה הממשי הבלתי מובן יוביל להתרחשות במישורים אחרים.


היהדות הבתר-מקדשית היא מציאות חסרה באופן מובנה. עולם שלם של מציאויות ורגשות שנעלמו מחיינו לפני זמן רב. מהעולם הזה נותרו רק מילים, הנחיות וזכרונות קלושים. מה עושים עם החסר הזה? אפשרות אחת היא לעשות מה שיהודים עשו רוב הדורות – להמתין בסבלנות שהמציאות תשוב למקומה, איכשהו, בזמן כלשהו בעתיד. אפשרות אחרת היא לוותר על התקווה להתחדשות המציאות הממשית ולהמיר אותה בסמליות מופשטת כלשהי. לבסוף, ישנה אפשרות לפעול להֲשָׁבָתָהּ באופן פעיל, אפשרות הצומחת מתוך האינסטינקט הציוני-אקטיביסטי המאפיין את הציונות מראשיתה, קרי, המחויבות לפעול במישור המעשי והארצי. אלא שהפרדוכס הוא שגם אלה הפועלים להשבת המציאות למקומה הקדום מגששים באפילה.

משום שהיא טכנית להחריד, העשייה הזו של אנשי תנועת המקדש נראית מוזרה, לפעמים אפילו פתטית: סוג של שחזור היסטורי, כמו בנייתו של מוזיאון חי על כל פרטיו, שאמור איכשהו לקום לתחייה. ואם לא די במסויגות העמוקה ממילא של ישראלים רבים מהקשר למקדש, ריבוי ההלכות והדקדוקים מסביב לפרה אדומה מנוגד באופן חריף לצורה בה אנשים מערביים בני זמננו נוטים בדרך כלל לחשוב על רוחניות כעל מושג הממוקם במרחב המופשט. בהתאם לכך, העיסוק העכשווי בפרה האדומה נתפס בחוגים רבים כמעשה פרימיטיבי ומביך. יהדות של בשר, במובן הרע. אפשר בהחלט להבין מדוע יהודים חילונים (ובמידה רבה גם יהודים דתיים ליברליים), שתודעתם מעוצבת על ידי אידאל הקידמה האנושית, רואים במאמצים האלה מהלך בלתי נסבל. על פניו, הביקורת נגד מייבאי הפרות האדומות מרוכזת לא נגד העשייה עצמה אלא נגד מעורבות של גורמים רשמיים וממשלתיים. אך נראה לי שהבעיה עמוקה יותר: המחשבה שהמדינה המודרנית, הנורמלית והרציונלית תכיל בתוכה ואף תממן באופן פעיל אלמנטים מיסטיים וטרום מודרניים נתפסת כחיתוכו של הענף עליו אנחנו יושבים.

במידה רבה, החשש מפני המיתוס היהודי שיבלע את המודרניות הישראלית מלווה את הציונות כבר זמן רב. הפחד הזה בא לידי ביטוי בהיר במכתבו המפורסם של גרשם שלום לפרנץ רוזנצוויג משנת 1926 בדבר החייאת השפה העברית (בתרגומו של אפרים ברוידא):

"ביום שהלשון תקום על דובריה — לרגעים היא כבר עושה זאת בימי חיינו, ואלו רגעים צורבים שקשה לשכוח, שבהם כל החוצפה שבהעפלתנו מתבהרת לנו — האם יהיו לנו ביום ההוא בני־נעורים שיוכלו לעמוד בפני מרידתה של לשון קדושה? לשון היא שמות. בּשם חתומה עוצמתה של הלשון, חתומה התהום שלה. לאחר שהעלינו באוב יום־יום את השמות העתיקים, שוב אין לאֵל ידנו להשיב אחור את הכוחות הגנוזים בהם. כיון שהעירו אותם עתידים הם להיגלות, כי על כן ביד חזקה העלינו אותם... כשהעוצמה האצורה בּלשון תיפתח, כשה"מדוּבּר", תוכנה של הלשון, יחזור וילבש צורה, הרגע ההוא יציב שוב לפני עמנו אותה מסורת קדושה כאות ומופת חותך, שלנכחו תהיה לו רק הברירה: כניעה או אבדון. האלהים לא ייאָלם דום בלשון שבה הוא חוזר ומועלה אלף מונים בתוך חיינו".


הטקסט כמציאות, המציאות כטקסט

אם המציאות היא טקסט, הופעתה של הפרה האדומה מעלה את השאלה העקרונית בדבר היכולת להנכיח את הסוד ואת הדתיות עצמה בעולם המעשי והמדיני. הדברים האלה מתקשרים לשיח שעלה כאן בחודשים האחרונים ומן הסתם נמצא רק בתחילתו, בדבר הצורך ליצור דתיות חדשה או ציונות-דתית חדשה לנוכח הכשלים החמורים שמתגלים בחיבור בין דת ללאומיות בשנים האחרונות (ראו למשל מאמרה של טפת הכהן-ביק, מאמריהם של איתי מרינברג-מיליקובסקי, דוד בורבק וכן מאמרי הקודם). אני מזכיר את הדיון הזה משום שנראה כי רבים מן המבקרים הדתיים את המציאות העכשווית נוטים לתקן אותה על ידי הפרדה בין השניים והסגת הדתיות למרחב הפרטי.


הרעיון המשיחי - השאיפה לעולם אחר או לתיקון רדיקלי ומוחלט של עולמנו זה - מונחת בפנימיותה (המודחקת לעתים, אך הנוכחת תמיד) של החשיבה היהודית לאורך הדורות. בגלות, קל יותר היה להתעלם ממנה. בארץ ישראל האפשרות הזו כמעט ואיננה קיימת. כפי שחשש גרשם שלום, מה שיודחק בכוח, יתפרץ ביתר שאת.

על פי גישה זו, לפחות בחלק מגרסאותיה, היהדות במישור הציבורי יכולה לכל היותר להציע מימון ציבורי לשירותים דתיים מסוימים, ומעטפת דתית דקה לתוכן הומניסטי חילוני. בהקשר העכשווי, אפשר להבין את העמדה הזו. אבל לטעמי היא מכילה צד של הכחשת העצמי. הרעיון המשיחי - השאיפה לעולם אחר או לתיקון רדיקלי ומוחלט של עולמנו זה - מונחת בפנימיותה (המודחקת לעתים, אך הנוכחת תמיד) של החשיבה היהודית לאורך הדורות. בגלות, קל יותר היה להתעלם ממנה. בארץ ישראל האפשרות הזו כמעט ואיננה קיימת. כפי שחשש גרשם שלום, מה שיודחק בכוח, יתפרץ ביתר שאת.


בין הגשמה לכיסופים

אחרי ההסתייגות הזו, אני רוצה להציע שהבעיה נעוצה באינסטינקטים הציוניים שהזכרתי קודם, ושיש מה ללמוד דווקא מן היהדות הגלותית בהקשר הזה. ועוד אני רוצה להציע, שהפתרון לא יכול להיות מונח בביטולו של הרצון המשיחי אלא בעיצובו מחדש כמעשה של דבקות שמותיר מקום גם לפעולתו של מושא הדבקות.

במאמר שהתפרסם לאחרונה ב'סרוגים' הזכיר שרגא ביק משפט של ר' נחמן מברסלב שהפך לאחד ממקורות השראתה של החסידות המתחדשת ושל ביטויה בקרב נוער הגבעות: "אכן אתם אנשים כשרים אבל לא לזאת הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כמו חיות נוהמות ביער". ביק מצביע בצדק על העובדה כי ההנגדה שיוצר ר' נחמן בין האפשרות להיות "איש כשר" לבין החיות הנוהמות, הילכה קסם על דור שלם של דתיים שראו בה קריאה לטבעיות ולאותנטיות עזה המנוגדת לכאורה לבורגנות המהוססת והממוסדת של הוריהם; קריאה המציעה, בלשונו של ביק, "דתיות אנטי-בורגנית שלא מפחדת מלכלוך, מלאת גאווה, לא מחקה ולא מתנצלת". מכאן קצרה הדרך למחשבה לפיה אותנטיות טבעית צריכה להיתרגם בקלות לפעילות תקיפה מאד ולעתים חסרת רסן, במישור הפיסי והפוליטי.


אני רוצה להציע שהבעיה נעוצה באינסטינקטים הציוניים שהזכרתי קודם, ושיש מה ללמוד דווקא מן היהדות הגלותית בהקשר הזה. ועוד אני רוצה להציע, שהפתרון לא יכול להיות מונח בביטולו של הרצון המשיחי אלא בעיצובו מחדש כמעשה של דבקות שמותיר מקום גם לפעולתו של מושא הדבקות.

אבל למעשה, זוהי פרשנות לקריאה של ר' נחמן שנעשית על ידי אנשים שכבר הטמיעו לחלוטין את האקטיביזם הציוני המודרני ממנו הם צמחו. מה בדיוק נוהמות החיות ביער? לעניות דעתי, הקולות שר' נחמן מצפה לשמוע הם קולות של כיסופים – של בקשה אותנטית לקרבת אלוהים. ההבדל המהותי בין החיות הכוספות לחיות המביעות את עצמיותן החייתי ואת דתיותן "מלאת הגאווה" באופן פעיל, היא שהכיסופים יוצרים מקום להופעתו של האחר. הם אינם סימון מטרה, ואינם חגיגה של הנכחת-העצמי, אלא הבעת רצון להתגלות. כיסופים הם תנועה של גלות, כלומר של מודעות כואבת לחלקיות הקיום היהודי, חלקיות שהיא כל כך מובהקת עד שאיננה מאפשרת ציור של השלם. הכוסף מביט בענווה על המציאות לא משום שהוא טוב יותר מאחרים אלא משום שהוא באמת לא מבין אותה. לכן הוא יכול להשתעשע באפשרות, המופרכת כל כך בעיני אנשי המעשה ממכון המקדש או בעיני דתיים ליברליים, שבית המקדש פשוט ירד מהשמיים.




בעיני, אם אפשר להצביע על פגם אחד מהותי בדתיות שמנסה לקדם את הגאולה באופן פעיל, הרי זה שהציור העתידי שלה שלם מדי. משום כך, לא רק שאין בה מקום לאנשים ולעמים אחרים - וזאת בניגוד מובהק לחזון הנביאים בנוגע למקדש כבית תפילה לכל העמים - אלא שאין בה גם מקום אמיתי לבורא העולם.


משיחיות ונורמליות

למרות הניסיונות להתנער ממנה ולייצר מדינה נורמלית ככל המדינות, המשיחיות היהודית היא נתון שלא ניתן לברוח ממנו, בין היתר משום שהיא טבועה בעומקה של הציונות גם בגרסתה החילונית. "פה בארץ חמדת אבות / תתגשמנה כל התקוות / פה נחיה ופה ניצור / חיי זוהר חיי דרור / פה תהא השכינה שורה / פה תפרח גם שפת התורה". כך כתב איש העלייה השניה החילוני ישראל דושמן עבור תלמידי הגימנסיה העברית ב- 1912. בעיני, המשיחיות היא התנועה שנחקקה בזיכרוננו הקולקטיבי ברגע המפגש הבלתי אפשרי בין שמיים לארץ בהר סיני, אבל בפועל היא מופיעה בשלל גוונים. אפשר לדבר עליה במובנים פרטיים הנוגעים בנפשו של אדם, אבל במהותה היא נוגעת גם למציאות של הכלל והלאום. וכאמור לעיל, אין ספק שהקיום בארץ ישראל מעורר אותה מרבצה ביתר שאת.


אם אפשר להצביע על פגם אחד מהותי בדתיות שמנסה לקדם את הגאולה באופן פעיל, הרי זה שהציור העתידי שלה שלם מדי. משום כך, לא רק שאין בה מקום לאנשים ולעמים אחרים - וזאת בניגוד מובהק לחזון הנביאים בנוגע למקדש כבית תפילה לכל העמים - אלא שאין בה גם מקום אמיתי לבורא העולם.

אבל זו רק דרך אחת לספר את הסיפור הזה. עד לפני זמן לא רב, המשיחיות לא הייתה נחלתם של דתיים בלבד. חברת המופת שניסו להקים כאן אנשי הציונות הסוציאליסטית שאבה השראה מחלומותיו של מרכס, בנם של יהודים מומרים שהיה במובנים רבים משיחי לא פחות מאנשי מכון המקדש. מאז הרבה השתנה כאן – החברה הישראלית הפכה להיות חברה שבעה מאד והרצון המשיחי הסוציאליסטי הזה הלך והתפוגג. הפצעתה הפתאומית של המצווה המשיחית והעלומה ביותר בתורה אל תוך מרחב הדיון הציבורי היא לכאורה אפיזודה חולפת שבסך הכל מדגישה שוב את הפערים העצומים בתוך החברה הישראלית. ואכן, לעת עתה נראה כי השיח על אודות הפרה האדומה מורכב בעיקר מלעג ופחד. אבל אולי אם נניח לרגע לביקורת, לצחוק ולתסריטי האימה האפוקליפטיים, נגלה כי מאחורי הסיפור הזה מסתתר רצון עמוק שמחכה להתמלא.

עבור רבים בחברה הישראלית שהחזון המשיחי מעורר בהם רתיעה או שעמום, זוהי קריאה לא להסתפק בביקורת ובהגחכה אלא לקדם חזון אחר. עבור אלה שחושבים במונחים מסורתיים של מקדש, טומאה וטהרה, ואף מקדמים את שיבתם באופן אקטיבי, זוהי קריאה להרים לרגע את העיניים מהספרים, להכיר בעובדה שאין לנו מושג איך כל זה אמור להראות, ושהפעילות האנושית הנמרצת בתחום הזה לא מותירה מקום לשום דבר אחר. אם נקשיב לרגע, יכול להיות שנגלה שגם לקב"ה יש מה לומר בענין.



 


גדעון אלעזר הוא אנתרופולוג חוקר ומרצה באוניברסיטת בר אילן ובאריאל. מחקריו עוסקים בדת וזהות בעידן הגלובלי בסין ובישראל, וכן בתורת החסידות ובפילוסופיה בודהיסטית במבט השוואתי. מתגורר בתקוע.


 

רוצה לקבל עדכונים על טורים חדשים ב'ישר'?

להצטרפות לעדכון יומי בקבוצת הווטסאפ השקטה שלנו, לחצו כאן.

להצטרפות לרשימת תפוצה לעדכון שבועי בדוא"ל - כאן.

פוסטים אחרונים

הצג הכול

רצח בשגגה? אין דבר כזה

חז"ל מלמדים אותנו כי כל שפיכת דם מחייבת כפרה. הערות על פרשת הריגת שלושה חטופים בידי חיילינו.

bottom of page