להתחיל מבראשית, מתוך בחירה ומודעות
[טור זה מבוסס על דברים שנאמרו בערב שמחת תורה התשפ"ז, 25/9/2026]
שלוש שנים אחרי, ומבוכת שמחת תורה עודנה מורגשת. הרצון לחגוג את שמחת החג מתנגש עם יום הטבח, היום שהפך למעלה מאלף משפחות לשכולות. ההתנגשות הזו תלווה אותנו עוד שנים קדימה. אנחנו שמחים כמובן על שובם של מרבית החטופים, וחשים הקלה מאופקת, מהולה בכאב, לנוכח התרת הספק בהבאתם למנוחות של אלה שאינם בין החיים.
לפני שנתיים עמדתי כאן ודרשתי, ממש לאחר שסיימתי את שרות המילואים. ביקשתי סליחה ורשות לחגוג את החג ממשפחה שעדיין לא ידעה מה עלה בגורל יקירה. מאז גם ספק זה הותר, וגופתו הובאה לקבורה.
כעת, שלוש שנים לאחר הטבח, אפשר, ואולי אף צריך, להתחיל להתבונן במה שעבר עלינו. לנסות להבין איך השתנינו ולאן פנינו מועדות.
ההבדל הסמלי בין שבועות לשמחת תורה טמון בכך שבמתן תורה אנחנו חוגגים את עצם קבלת התורה, ובשמחת תורה אנחנו חוגגים את סיום סבב קריאתה. שבועות, אפוא, הוא חגיגה על הזכות, ואילו בשמחת תורה החגיגה היא על התוכן. אחרי שנה נוספת של קריאה, ובטח בקהילה קוראת ואקטיבית – אנחנו יודעים מה כתוב. זו חגיגה מודעת לעצמה, חגיגה מתוך בחירה, בשעה שאנחנו כבר יודעים מה כתוב בה; ואך טבעי שבמהלך השנה, תוך כדי סבב הקריאה, פסוקים שונים יבלטו, יקבלו יחס אחר או פרשנות חדשה, לנוכח הזמן והנסיבות. מבחינה זו, בכל שנה אנו חוגגים מחדש את הבחירה, עם אוסף הפסוקים שהיה משמעותי יותר בסבב האחרון. כך אעשה גם אני.
אך טבעי שבמהלך השנה, תוך כדי סבב הקריאה בתורה, פסוקים שונים יבלטו, יקבלו יחס אחר או פרשנות חדשה לנוכח הזמן והנסיבות. מבחינה זו, בכל שנה אנו חוגגים מחדש את הבחירה, מתוך מודעות ובחירה.
הטראומה עוד טרייה אצל כולנו, ואצל חלקנו הפוסט טראומה כבר נותנת את אותותיה. כך גם אני - אינני יכול להתעלם מחוויית הטראומה האישית, שהרי, אם ארצה ואם לא, היא נצרבה במעשי ובדברי. השתניתי. אני לא בטוח שאני יודע אפילו לומר באיזה אופן, אבל אינני אותו אדם שהיייתי לפני השבעה באוקטובר.
במסכת בבא קמא (ס ע"א), רב יוסף דורש על הפסוק במכת בכורות: "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר" (שמות יב, כב) – "כיון שניתן רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר (יחזקאל כא, ח) וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע".
בשבעה באוקטובר נתנה הרשות להשחית. הכלי בידי המשחית, הפעם, לא היה אסון טבע או מגפה, אלא בני אדם - העזתים - שמרגע שפרצו את הגדרות, וביתר שאת כשגילו שהמשימה קלה משחשבו, הסירו כל עכבה ושטפו את העוטף כמבול, החריבו, רצחו, חטפו ובזזו מכל הבא ליד.
הטראומה שלי איננה טראומה של קרב, של חייל בחזית, שהרי לא חוויתי קרב, ובאף שלב לא הייתי בסכנת חיים. הטראומה שלי נובעת מהחשיפה המתמשכת לרוע, מן המעקב אחר פעולת המשחית באמצעות סוכניו - אלו שניתנה להם רשות להשחית עד שהוסרה מהם כל עכבה ומחסום אנושי ופנימי מלבצע ככל העולה על רוחם. המפגש עם הרוע שהתפרץ באותו יום טראומטי לכולנו, שהרי הוא מממש את הפחד הגדול ביותר שלנו, ודאי מאז האינתפאדה השניה. המפגש עם הרוע הזה יום אחר יום במשך שנה שלמה, שבר אותי.
בשבעה באוקטובר נתנה הרשות להשחית. הכלי בידי המשחית, הפעם, לא היה אסון טבע או מגפה, אלא בני אדם; והחשיפה המתמשכת לרוע האנושי, מאז אותה התפרצות, צרבה בנו טראומה.
וכשהמשחית לוקח צדיק עם רשע, הטראומה כפולה ומכופלת; לא רק מאובדן הצדיק, אלא מן המתח בין האל שאפילו בסדום אמר "לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה" (בראשית יח, לב), ומולו זעק אברהם "הֲשֹׁפֵט כׇּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!" (שם יח, כא) - ואנו זועקים כביכול איתו. הארץ ניתנה בזכות אברהם יצחק ויעקב, אבל נראה שדבריו הנאים של אברהם על סדום, "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע" (שם) – שמא דברים אלה אינם נאים עוד בעיני הקדוש ברוך הוא כלפי ישראל, שכאילו מימש חלק מהקללות הכתובות בפרשת כי תבוא: "יִתֶּנְךָ ה' נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכׇל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד… בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כׇּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ… וְהֵצַר לְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכׇל אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ בְּכׇל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ" (בראשית כח, כה-נב). עבורי, התיאור הקשה ביותר, אולי, נמצא בהפטרת חזון, ומעלה זכרונות מוחשיים מניר עוז ומבארי: "אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ, אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם, זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ, וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים. וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה" (ישעיהו א, ז-ח). בשנים שחלפו מאז אני מחפש משמעות, ונזכר בפרשת עקב. רגע לפני שעם ישראל עובר את הירדן, אחרי שמתואר כיצד ה' ילחם ביושבי הארץ, וכיצד ירשו את הארץ ויחיו בעושר ורווחה, נאמר: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם, כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ, וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (דברים ט, ה).
עלינו להקדיש מחשבה לפסוק הזה. קיבלנו את הארץ לא בזכות ולא בחסד אלא כמעט מן ההפקר – בשל רוע מעלליהם של יושבי הארץ, ובשל ההבטחה לאבות. לא בזכות, ולא בחסד. וכשמחברים את הפסוק הזה לרוח פסוקי הברכה והקללה ולנבואות ישעיהו, הזיקה בין הישיבה בארץ לבין אורחות חייהם של יושביה מתחדדת עוד יותר. מזווית מבט זו, עם ישראל איננו שונה משאר העמים שהארץ הקיאה, ואכן הארץ הקיאה אותנו לפחות פעמיים.
אבל הפסוק הזה מחדד דבר מה נוסף. אל מול דימוי עם ישראל כעם סגולה, כמי שנבחר על ידי ה' לעובדו, מתברר שאיננו אלא ניצבים במשחק גדול יותר, כביכול, המתקיים בין הקדוש ברוך הוא וכלל העמים; כמי שנועד להמחיש בהיסטוריה שלו - כעם של עבדים משוחררים שנעשו לאומה, ובאורחות חייו הרגישים לעבדות, לעושק, לחוליות החלשות בחברה, כגון הגר היתום והאלמנה – "כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י, יט). כעם שתפקידו להיות אנטיתזה לעמלק שזינב ב"כׇּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ" (שם כה, יח). וכבר ראינו שכאשר עם ישראל אינו מהווה דוגמא, אלא נוהג כשאר האומות – הארץ מקיאה אותו.
אני מתבונן במה שעבר עלינו בשנים שחלפו מאז השבעה באוקטובר ומנסה להבין מה הטראומה עשתה לנו כפרטים וכציבור. אין ספק שלמן הרגעים הראשונים ועד עתה התגלו בתוכנו ביטויי גבורה וסולידריות מופלאים. ואני מעריך שמתוך הטראומה יצמחו כוחות העצמה, יצירה ועומק, שלא ראינו כמותם אולי מאז השנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים.
אבל הטראומה הצמיחה גם כוחות הרס, נקמה ואלימות. ובמעין מעגל קסמים, המשחית עוד לא בא על סיפוקו, ולא בוחל באמצעים; כך הקרבן הפך לתוקפן. כוונתי בעיקר לאלימות ההולכת וגוברת ביהודה ושומרון - אלימות שאיננו יכולים עוד להתעלם ממנה, ושחובה עלינו, כפי שקרא לאחרונה הרב משה ליכטנשטיין מישיבת הר עציון, וגם רבנים ואישי ציבור אחרים שקולם לא נשמע בעבר בהקשר זה, להזכיר אותה בבתי הכנסת ולהתנגד לה בקול בהיר וצלול וחד-משמעי.
האלימות הזו צמחה מתוך טראומה, והטראומה מובנת; אפילו רגש הנקמה מובן. אבל הוצאתו מהכוח אל הפועל, ללא ריסון, תוך רציונליזציה, ובאצטלא אידיאולוגית ודתית - מגונה ומסוכנת ופסולה מוסרית, ונזקיה ילוו אותנו לא רק בטווח המיידי, אלא גם בטווח הארוך; ועלינו לתת את הדעת על מה שהאלימות הזו עושה לנו כציבור, ועל אחת כמה וכמה לנערים וקטינים שמתרגלים לתחושת כוח ועצמה הרסנית אל מול מבוגרים, נכים, וילדים - יהודים וערבים. אלימות שלא נשארת רק ביחסי רועים ובדואים, וסופה להגיע לכל מחלוקת בחברה. כשאמרתי כאן לפני שנתיים שהמבחן האמיתי עוד לפנינו, ש"לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז), חששתי בדיוק מכך.
הבעיה היא שהטראומה הצמיחה גם כוחות הרס, נקמה ואלימות. ובמעין מעגל קסמים, המשחית עוד לא בא על סיפוקו, ולא בוחל באמצעים; כך הקרבן הפך לתוקפן.
אך למרות הדברים האלה, ואולי דווקא בגללם, אני בוחר שוב לחגוג את התורה מתוך מודעות, ולהתחיל מבראשית. אינני שוכח שהתורה מכילה בתוכה ציוויים מורכבים וקשים לעיכול, ובה בעת אני מזכיר לעצמי ולכולנו שיש לה מה לומר גם על האתגרים שמולם אנו ניצבים כעת. לא רק על הדאגה לגר, ליתום ולאלמנה מתוך זכרון עבדותנו במצרים, אלא גם על החובה לקרוא לשלום לפני שיוצאים למלחמה (דברים כ, י), על אחריות הציבור וההנהגה במקרה של אובדן חיי אדם כפי שמתארת פרשת עגלה ערופה (שם כא, א-ט), על טוהר המחנה - ועל החשש ממה שהמלחמה עושה לנפש הלוחם: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (שם כג, י).
בעת הזו, לאחר שלוש שנות מלחמה עקובה מדם, אבקש למצוא בתוכנו את הכח והבינה להמנע מלשמש כלי שרת בידי המשחית, כדי שישוב באין אונים למקום שממנו בא. רק כך נוכל לקוות לצאת מקללת השבעה באוקטובר, ולהמיר את הקללות של פרשת כי תבוא בברכותיה: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה… בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. יִתֵּן ה' אֶת אֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ, בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ. יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ. יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֺת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ג-י).
יואב פיליפס, ירושלים.
