מכתב לחבר המתלבט עד הרגע האחרון: בידך למנוע חילול השם
שלום חבר.
אני מקוה שאתה בטוב ככל האפשר בימים המתוחים האלה, שהשפעתם העתידית על מדינתנו כמעט אינה נתפסת. אנחנו חברים-של-בית-כנסת, וכיון ששנינו מודעים במידת מה להבדלים בעמדותינו הפוליטיות, הנושא הרגיש הזה כמעט אף פעם לא עולה בשיחתנו, ודאי לא במפורש; וטוב שכך. אנחנו מדברים על הילדים, על העבודה, על פסוק מעניין שתפס את תשומת ליבנו בפרשת השבוע, ולפעמים גם, במרומז ובזהירות, על המצב.
אבל הימים גורליים, ואני מרשה לעצמי לחרוג מעט מהדפוס הזהיר הזה שלנו. עת צרה היא ליעקב. אני מקוה שתסלח לי על כך. לדבריי להלן יש תכלית ברורה ופשוטה: ברצוני לבקש ממך שלא לתת את קולך לאחת המפלגות התומכות בנתניהו. אני חושב שיש נימוק יסודי אחד לכך, ששנינו מאמינים בו במידה שווה, ואליו אגיע בהמשך (לא אכחיש שהייתי שמח לשכנע אותך גם לתת את קולך לאחת ממפלגות גוש השינוי, ואולי עוד אצליח בכך; אך ברור לי שלשם כך נחוצה קפיצה גדולה יותר).
לדבריי להלן יש תכלית ברורה ופשוטה: ברצוני לבקש ממך שלא לתת את קולך לאחת המפלגות התומכות בנתניהו. אני חושב שיש נימוק יסודי אחד לכך, ששנינו מאמינים בו במידה שווה.
דווקא משום שהפניה שלי אליך חורגת מהדפוס שלנו, דווקא משום שיש בה סכנה - שכן אינני רוצה לפגוע ביחסינו הטובים, הידידותיים, או בהערכה ההדדית שנדמה לי ששוררת בינינו - חשוב לי לומר דברים כהווייתם, ולהציג בפניך מצג אמיתי, מדויק ככל האפשר, של המקום הדתי והפוליטי שבו אני עומד כעת. זה לא יהיה קל, משום שהדיאלוג המתקיים לעתים קרובות בין אנשים כמוך וכמוני אינו מאפשר הצגה בהירה של עמדות היסוד השונות - ובעיקר אלה המזוהות עם השמאל; כאילו התרגלנו כבר לכך שיש דעות שמוטב לא להשמיע בקול, משום שהן פוגעות בשאיפה לאחדות. אבל אעשה שקר בנפשי - וחמור מכך, אשקר לך - אם אסתיר בפניך מי אני באמת, ומה אני באמת חושב. והואיל ומטרתי כאן, בסופו של דבר, לעודד אותך לעבור אל הצד שלי, או לפחות לא להתנגד לו בהצבעתך, הריני שוטח כאן בפניך בקצרה מקצת מן התפיסות שהתגבשו בתוכי בשנים האחרונות. הן ודאי לא מייצגות את כל הצד שלי, שרובו, למעשה, ימני ממני; אבל הן לפחות מייצגות אותי, הכותב לך כאן.
***
אני איש שמאל (את זה אתה כבר יודע). מאז הבחירות הראשונות שלי ב- 99 (העבודה-מימד בראשות ברק) ועד הבחירות האחרונות (מרצ) הצבעתי בעקביות למפלגות שמאל (העבודה על גלגוליה השונים, והירוקה-מימד), ופעם אחת למפלגת מרכז (כחול לבן; היו ימים). הבחירות האחרונות (2022) היו טראומטיות במיוחד: לאחר שנה וחצי של ממשלת שינוי שאהבתי למדי, צמיחתן המטאורית של מפלגות ימין קיצוני חובש כיפה ריסקה משהו באופטימיות היסודית שלי באשר לעתיד הארץ הזו, ואפילו, אם יורשה לי, באשר לעתידה של התורה. כעבור כמה שבועות התחלתי להשתתף באופן עקבי בהפגנות המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אותה ראיתי כאיום קיומי על אופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל. על פי רוב העדפתי את ההפגנות הירושלמיות - לא תאמין כמה כיפות היו שם - אך מעת לעת הפגנתי גם בתל אביב ובמקומות אחרים. כשהשתתפתי במחאות הקטנות בישובנו, ראיתי אותך חולף פעם או פעמיים על פני ברכבך, ומחייך בהבנה; או כך לפחות נדמה לי. אגב, אציין לפרוטוקול כי כלל לא התנגדתי עקרונית לכמה מהצעות הפשרה שעלו באותה עת, בתנאי שתאושרנה בידי מומחים-לדבר; אבל בקשתנו לפשרה נדחתה פעם אחר פעם על ידי הממשלה, שלא חדלה מלקדם את חוקי ההפיכה גם לאחר פרוץ אירועי הדמים באוקטובר הנורא ההוא. בינתיים הספקתי להקים יחד עם שותף ושותפה את כתב העת שבו אתה קורא כעת את המכתב הזה; כתב עת שביקש להחיות ולפתח שיח דתי ליברלי - פוליטית ואידיאולוגית - אל מול השיח השכיח יותר במגזר הציוני דתי, שגם אתה, לתחושתי, אינך רווה נחת ממנו.
על אירועי הדמים של אוקטובר הנורא קשה לי מאוד לכתוב, אבל אי אפשר שלא. המלחמה תפסה אותי, כמו את כולנו, בהלם מוחלט. לא משום שחשבתי שחמאס הוא ארגון שוחר שלום - מעולם לא פקפקתי בכך שמדובר בארגון פונדמנטליסטי שפל ורצחני - אלא משום שלא יכולתי להעלות על הדעת שמבצע מחריד כל כך יכול לצאת אל הפועל תחת עינם הפקוחה של כוחות הבטחון, ובעיקר של חיל המודיעין, שבו שירתתי בעבר בסדיר ובמילואים, ושאת מקצוענותו ידעתי תמיד להעריך (מהדרג המדיני, לעומת זאת, לא היו לי ציפיות כלל). כיון שהשתחררתי משירות מילואים שנים רבות לפני המלחמה, נשארתי באותם ימים בבית, והשתדלתי לסייע ולעזור בתחומים אחרים. בשבועות הראשונים האמנתי שהמלחמה הכרחית ומוצדקת, ושמחתי על כניסת גנץ ואייזנקוט כקולות שפויים לקבינט הבטחוני. אבל כעבור כמה חודשים, ספקות עזים החלו לנקר. האמנם המלחמה מתנהלת באופן מושכל ואחראי? האמנם ממשלת ישראל עושה כל שביכולתה על מנת להחזיר את החטופים? האמנם מערך השיקולים בניהול המשבר חסר התקדים הזה נקי מפוליטיקה ומתאוות ההישרדות של ראש הממשלה? וכן, לא אכחיש: האמנם אין ברירה לישראל אלא להרוס את עזה עד היסוד, ולהרוג חפים מפשע רבים כל כך, ובהם ילדים בגילאי ילדיי וילדיך, ואף קטנים מהם?
רעש המטוסים הבלתי-פוסק מעל הישוב שבו שנינו גרים ניסר בימים ובלילות, בשכבנו ובקומנו, ועם כל מטוס שעלה לאוויר הרגשתי כיצד האוויר בגרוני שלי הולך ומצטמצם, הולך ומחניק. השתדלתי לסמוך על יושרתם וחינוכם הטוב של הטייסים, אך חששתי שלא תמיד יש להם היכולת והאומץ לעמוד בפרץ. ידעתי, כמו כולנו, שמלחמה היא דבר איום, ושמשעה שניתנה רשות למשחית להשחית, שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע; וידעתי שהדוקטורינה הצבאית הקלאסית של ישראל היא לחתור למלחמות קצרות, תכליתיות, המסתיימות בהישג מדיני. דווקא משום כך חשתי קושי הולך וגובר אל מול הפיכת הכוח לערך, ואל מול הבטחון העצמי הקולקטיבי בשיח המלחמה המשיחי שהשתרש במקומותינו, וניבט אלי מעלוני השבת בכניסה לבית הכנסת (עלונים שגם אתה וגם אני לעולם איננו קוראים). כעבור זמן, כאשר המלחמה עם איראן הוגדרה כ'נס', הרגשתי שכולם ירדו מהפסים. הנחתי, או לפחות קיוויתי, שאף אתה, כמוני, אינך שותף לאותה זחיחות דתית, גם עם עמדתך היסודית שונה משלי.
פעם אחר פעם נקראת למילואים, ופעם אחר פעם הלכת, וכשעשו בבית הכנסת 'מי שברך' לכוחות הבטחון חשבתי גם עליך. ידעתי שלעולם לא תהיה ידך קלה על ההדק, ושערכי טוהר הנשק הם נר לרגליך. אך ביני לביני תהיתי, לא פעם, אם מעת לעת מתפתחים בך אולי ספקות מסוימים באשר למלחמה האינסופית הזו. קיוויתי שכן, אך מעולם לא אזרתי אומץ לשאול.
פעם אחר פעם נקראת למילואים, ופעם אחר פעם הלכת, וכשעשו בבית הכנסת 'מי שברך' לכוחות הבטחון חשבתי גם עליך. ידעתי שלעולם לא תהיה ידך קלה על ההדק, ושערכי טוהר הנשק הם נר לרגליך. אך ביני לביני תהיתי, לא פעם, אם מעת לעת מתפתחים בך אולי ספקות מסוימים באשר למלחמה האינסופית הזו. קיוויתי שכן, אך מעולם לא אזרתי אומץ לשאול.
וככל שצה"ל הלך והסתבך בזירות שנפתחו על מנת שלא להיסגר, ככל שהביקורת הבינלאומית גברה, ככל שהאלימות בגבעות יהודה ושומרון הסלימה - תחושתי היתה שהזרם המרכזי בציבור הדתי כאילו עוצם את עיניו. למעט ראש ישיבה אחד או שניים, איש כמעט לא ערער על אופי הפעלת הכוח. כאשר התברר שעסקאות חטופים מסוכלות באופן שיטתי ומודע על ידי חברי כנסת מהימין הדתי חשתי שהתורה עצמה, כביכול, חוגרת שק. אני חושב שהדבר העציב גם אותך.
בנקודת הזמן הנוכחית, שלוש שנים וקצת אחרי השבעה באוקטובר, אני חש כגולה בארצי ובמולדתי; אני חש כאנוס בציבור שאליו משייך אותי ודאי כל מי שרואה את כיפתי הסרוגה (השחורה, אמנם). איני מאמין עוד ב'צדקת דרכנו', משום שאני חושב שפעמים רבות מדי איננו צודקים; איני מאמין עוד שצה"ל הוא 'הצבא המוסרי ביותר בעולם', משום שאיני מוצא כל דרך להצדיק מוסרית את היקף ההרס וההרג בעזה, ואת אווירת המערב הפרוע שהתפתחה בשטחים; איני תומך ב'התיישבות' - למעשה, אני נמנע מלקנות את תוצרת ההתנחלויות, וכשמזמינים אותי להרצאות ולכנסים במוסדות אקדמיים בשטחים אני מסרב בנימוס; איני מוכן לקבל את הדרת רע"ם משולחן הממשלה, ואת הציפיה (הגזענית) ל'קואליציה ציונית'; ואיני מאמין שמדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו. בסתר לבי אני חושש, יותר מכל, שהיא ראשית אחריתנו.
על נתניהו איני רוצה להכביר מילים, ומאמין שגם אין צורך בכך. יחסינו השליליים כלפיו, אני משער, נבדלים זה מזה רק בעוצמתם. לגבי דידי, הוא מחריב האומה; מנהיג ציניקן, מופרע, שחיי אנוש הם עבורו כקליפת השום; שורד פוליטי כפייתי, שקרן חסר-עכבות, ששכח כבר לפני שנים רבות מה זה להיות יהודי, או להיות אדם בכלל. שנינו מסכימים - אין לי ספק בכך - שהתנערותו מכל אחריות לאירועי השבעה באוקטובר, כמו גם העובדה הבלתי-נתפסת שמעולם לא הלך להלוויה או לניחום אבלים אצל משפחות שכולות שאינן מה'בייס' הפוליטי שלו, מחרידה; קשה - לשנינו - להעלות על הדעת מעשה נקלה מזה. שנינו מסכימים שהוא כורת את הענף שעליו כולנו יושבים; חברה שאין בה יושר ואין בה לקיחת אחריות ואין בה הפקת לקחים, יודעים שנינו, פשוט לא תשרוד. הפרסומים מהימים האחרונים, לפיהם רצה לגרות את איראן לפתוח במלחמה לצורך קמפיין הבחירות שלו - מלחמה שהיתה עולה בחיי אדם יקרים בישראל ובמזרח התיכון כולו - כלל לא הפתיעו אותי; כנירון קיסר בשעתו, הוא לא יהסס לפגוע גם בעמו.
גם על העתיד איני רוצה לדבר. אומר רק בינינו, בשקט-בשקט, שאם המצב לא ישתנה באופן ניכר, איני בטוח עוד שאוכל להישאר כאן, או שאמליץ לילדי לעשות כן. אל תטעה: המקום הזה יקר לי מאוד; בניתי כאן שניים שלושה דברים, יש לי כאן משפחה וחברים ותלמידים, וזה המקום שבו אוכל לתרום יותר מכל. אבל אתה וגם אני יודעים היטב מה יקרה אילו הזיות הקריפטו והסופר-ספרטה תתממשנה. ואני דואג מאוד.
***
יכולתי כמובן להצניע את עמדותי ולהציגן באופן מרוכך יותר, אך איני רשאי שלא להיות הוגן כלפיך. אלא שאחר הדברים האלה - שעם חלקם אתה ודאי מזדהה, ועל חלקם אתה ודאי כועס - אני משער שאתה שואל את עצמך האם זה הצד שאליו ראוי לתת את קולך. מה לך ולמי שמפקפקים כמוני במעשי הצבא, למי שמקבלים חלק מהביקורת הבינלאומית במקום להדוף אותה, למי שמייחלים לנתניהו לשבת על כסא הנאשמים בהאג, למי שמחרימים את מפעל ההתנחלויות, וחמור מכל, אולי, למי שאינם יכולים לשלול עוד על הסף עזיבה עתידית של הארץ?
כל אלה שאלות חריפות ומתבקשות מאוד. בזמן שאתה נלחמת להציל חיי אדם - במובן הפשוט ביותר של המילה - אני, בעוונותי, כבר חשבתי מחשבות זרות. אם אתה אכן כועס עכשיו, איני יכול שלא להבין זאת. אם אתה חש שאינך יכול להצביע לגוש שאליו שייכים אנשים כמוני, אין לי אלא לקבל זאת בצער. אני מקוה שזה לא יפריע לך להמשיך להתפלל איתי.
***
יכולתי להשיב על השאלות הקשות הללו תשובה אסטרטגית. הייתי אומר לך, כפי שכבר רמזתי קודם, שלמעשה עמדותיי מאפיינות מיעוט קטן במחנה השינוי; שאין שום סיכוי שממשלה שתקום על בסיס הגוש הזה תפעל לאור העמדות האלה; שרוב מוחלט של חברי הכנסת במפלגותיהם של ליברמן, בנט ואייזנקוט חולקים עלי לחלוטין, וקרובים הרבה יותר לתפיסת עולמך. ואכן - תקן אותי אם אני טועה - דמויות כגון מתן כהנא, חילי טרופר ויורם כהן, אינן מעוררות בך כל אנטגוניזם; להיפך - הן, במובן זה או אחר, אתה; הסיפור שלהן, בכל כך הרבה מובנים והקשרים, הוא גם הסיפור שלך; ולא פלא שהן קרובות אליך - דתית, תרבותית, ערכית, סוציולוגית, מנטאלית - הרבה יותר מסמוטריץ' וחבר מרעיו.
ובאמת, כל מה שאני מבקש ממך כאן הוא להצביע להם - למתן כהנא, לחילי טרופר, ליורם כהן - באמצעות הצבעה למפלגות של אייזנקוט, או בנט, או ליברמן. איני מצפה ממך כלל להצביע, כמוני, לדמוקרטים.
דמויות כגון מתן כהנא, חילי טרופר ויורם כהן, אינן מעוררות בך כל אנטגוניזם; להיפך - הן, במובן זה או אחר, אתה; הסיפור שלהן, בכל כך הרבה מובנים והקשרים, הוא גם הסיפור שלך; ולא פלא שהן קרובות אליך - דתית, תרבותית, ערכית, סוציולוגית, מנטאלית - הרבה יותר מסמוטריץ' וחבר מרעיו. ובאמת, כל מה שאני מבקש ממך כאן הוא להצביע להם.
אבל יש באמתחתי טיעון עקרוני וחשוב הרבה יותר. הבה נניח רגע לבעיות כגון גיוס חרדים, מערכת החינוך, התחבורה - ומה לא, בעצם; הרי שנינו יודעים כמה מערכות מדינה חיוניות פשוט קרסו לחלוטין בשנים האחרונות - בעיות שלגביהן הסכמתך העקרונית עם הצעותיו של גוש השינוי כמעט ברורה מאליה. הרי אין משרד ממשלתי אחד, אני מאמין, שלא תעדיף לראות מנוהל על ידי הנבחרות המקצועיות והמנוסות של בנט או אייזנקוט, במקום על ידי מלחכי פנכתן של מירי רגב ומאי גולן. עובדה זו לבדה אמורה היתה להספיק, לדעתי, לשכנע כל אחד, אך אולי אני תמים. מול כל אלה ניצב כוחה החזק של נטיית ההזדהות האינטואיטיבית המחלקת אותנו לשבטים קשיחים למדי, ומועצמת על ידי תעמולת ההפחדה של נתניהו; תעמולה הגורמת לרבים מדי לחשוב שכל מי שמערער על שלטונו הוא 'שמאל', כלומר 'ערבי', כלומר 'בוגד'.
ואתה, שאינך שמאלן, ואינך ערבי, וכמובן שאינך בוגד - ניצב מול הקלפי, ומתלבט. ארבע השנים האחרונות היו קשות מנשוא גם לך; אבל משפחתך וחבריך, ברובם, אינם חוצים את הנהר. הם מוכנים לארבע שנים נוספות כאלה, או ממעיטים בערכן של הבעיות, או חושבים שהאלטרנטיבה גרועה יותר.
הרשה לי להעריך שאינך מסכים איתם. שהצורך בשינוי נהיר לך. שאינך פוחד מלהצביע בהתאם לצו מצפונך. ועדיין, ברור לי שזה לא פשוט.
***
מול הלבטים הכנים הללו, אני מבקש להעמיד מושג אחד: חילול השם. שנינו יודעים שמדובר במושג כבד-משקל, ושיש להשתמש בו בזהירות ובמשורה. ויחד עם זאת, שנינו יודעים גם שיש בו משהו פשוט: כאשר אנו רואים חילול השם מול פנינו, אנו מזהים אותו מיד.
האם ארבע השנים האחרונות קידשו את השם? האם הן עשו לקדוש ברוך הוא נחת רוח בעולמו? האם הן היטיבו עם דמות דיוקנה של תורתנו? קטונתי מלדבר בשם התורה, אבל אין לנו אלא מה שעינינו רואות. כמוני, גם אתה נמלא בושה איומה למראה נערים עם פיאות ארוכות המגרשים ערבים משדותיהם. כמוני, גם אתה חש מבוכה עצומה אל מול התבטאויותיהם המופקרות של חברי/ות כנסת ושרים/ות חובשי/ות כיפה או שביס. כמוני, גם אתה נחרד אל מול דימויה המתהווה של תורתנו כתורה קנאית וגזענית, שאיננה תורת אברהם המבקש רחמים על סדום, אלא תורת פנחס. כמוני, גם עורך סמר וצפד כאשר התברר כי רוצחיו של ימנו זלקה ביום העצמאות האחרון היו נערים עוטי ציציות ארוכות. כמוני, אף אתה היית רוצה שקרן ישראל ואמונתו תרום בעולם הודות לערכים אחרים, ולא תשקע בתהומות הניכור, השנאה והבוז שבהם היא שוקעת כעת.
האם ארבע השנים האחרונות קידשו את השם? האם הן עשו לקדוש ברוך הוא נחת רוח בעולמו? האם הן היטיבו עם דמות דיוקנה של תורתנו? קטונתי מלדבר בשם התורה, אבל אין לנו אלא מה שעינינו רואות. ובידך לחולל שינוי ולעצור זאת.
לא ארחיק לכת עד כדי שאומר לך שהצבעה לגוש השינוי היא מעשה של קידוש השם (למרות שלפעמים אני חושב כך). אבל אני מבקש לומר לך - ואני שלם עם האמירה הזו מאוד - שהצבעה לגוש נתניהו ולכל אחת מהמפלגות שהצהירה על תמיכתה בו, היא, הלכה למעשה, הצבעה בעד חילול השם: בעד טרור יהודי, בעד הפקרות מוסרית בשם הדת, בעד הפעלת כוח בשם התורה, בעד גזל הגוי והונאת הגר; בעד 'נמות ולא נתגייס'; בעד תרבות של שקר וכזב; בעד דחיקת נשים ממעגל קבלת ההחלטות; בעד זילות חיי אדם; בעד התנכרות למדע, להשכלה ולתרבות הכללית; בעד הפיכת 'עם לבדד ישכון' לאידיאל אשלייתי; בעד בן-גביר וחבר מרעיו, שאינם אלא חילול השם מהלך. מה לך ולהם.
והרי אינך כזה באמת. אתה סולד בעומק הווייתך מכל הרעות החולות הללו, ויודע כמוני שהן עלולות, חלילה, להביא עלינו את הקץ. ואם יש לך עוד ספק בכך, אנא הקשב עוד היום לשיחה-לפני-סליחות של ראש ישיבת הר עציון, הרב משה ליכטנשטיין, שניתנה בהיכל הישיבה לפני שבועות אחדים - שיחה שכותרתה היתה "לְךָ ה' הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים" (בעיקר החל מדקה 23).
איננו רוצים עוד בושת פנים כזו. איננו רוצים בפגיעה הבוטה הזו בתורה ובמי שאמר והיה העולם. תורתנו תורת חיים, צדקה וחסד, תורת שלום, ולא תורת קנאות ובידוד בינלאומי. איננו רוצים להתחייב גלות, חלילה; ואיננו רוצים להביא עלינו את הקץ. כשנעמוד היום בקלפי, הבה נזכור זאת. אני אצביע לגוש השינוי, ואני מקוה שגם אתה; אך אם קשה הדבר בעיניך, אנא הימנע לפחות מלתת את קולך למי שמבטיחים לכולנו רק בושה וכלימה.
זה דורש אומץ; אבל אתה אדם אמיץ.
שלך, בחברות עמוקה וכנה,
איתי
* מכתב זה מבטא את עמדת הכותב בלבד, ואינו מייצג לא את מקום עבודתו ולא את כתב העת.
פרופ' איתי מרינברג-מיליקובסקי, בוגר ישיבת הקיבוץ הדתי עין-צורים וחוקר ספרות חז"ל, מלמד במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ממייסדי ועורכי ישר.
